נושאים חמים

קורדרוי 131: פלפל אדום נחמד ולא חריף בכלל

"The Getaway", האלבום החדש של רד הוט צ'ילי פפרז, הזכיר למני אבירם שבסופו של יום, צ'ילי פפרז היא להקה נחמדה ותו לא ושאת הזמן המועט הפנוי שלו, הוא מעדיף להקדיש לבאנד אוף הורסס, להקה אחרת שגם הוציאה אלבום חדש

רד הוט צ'ילי פפרז (GettyImages)
ואף מילה על השפם. אנתוני קידיס (צילום: GettyImages)

החדשות הטובות הן שהאלבום החדש של רד הוט צ'ילי פפרז הוא הטוב ביותר שלה מאז 2002. החדשות הפחות טובות הן שהוא לא משחק בליגה של שני האלבומים האחרונים הבאמת משמעותיים שלה, "Californication" הקרוב מאוד ללבי ו-"By the Way". אז הקאמבק מוצלח, וזה כבר הישג משמח ולא מבוטל, כי אתה לא באמת מצפה מהפפרז להפתיע אותך ב-2016. היא תמיד היתה להקה של פחות או יותר טריק אחד, ובאופן אישי להקה שהיא יותר נייס טו האב, כלומר נחמד שהיא בסביבה וזהו. לפעמים יש לה יציאות מצוינות, כמו הקלאסיקות מתחילת ואמצע שנות התשעים, וגם האלבומים הבינוניים שלה תמיד כללו שניים-שלושה שירים ברמה גבוהה, אבל מעולם לא נוצר בינינו חיבור רגשי. כי צ'ילי פפרז היא לא להקה רגשית, או יותר נכון - רק לפעמים היא כזאת, ואז היא עושה את המוזיקה הכי טובה שלה. זה קורה כמה פעמים ב-"The Getaway", האלבום ה-11 של אנתוני קידיס, פלי וצ'אד סמית'. הגיטריסט ג'וש קלינגהופר מסמן את האלבום השני שלו עם השלישייה הוותיקה והמגובשת, שצלו של ג'ון פרושיאנטה לנצח ילווה אותה ואת כל מי שינסה להיכנס לנעליו המיוחדות. קלינגהופר גם קצת נראה כמוהו, מה שלא לגמרי מסייע לגמילה, אבל צריך לעשות איתו צדק ולומר שהוא לא בקטע של חיקויים ושיש לו סטייל משלו.

שלושה דברים מרכזיים הופכים את "The Getaway" למסע קצת אחר מבעבר: הראשון הוא ההפקה של בריאן "דיינג'ר מאוס" ברטון, שהחליף בתפקיד את ריק רובין אחרי 25 שנים ושישה אלבומים עם הלהקה. האווירה באלבום היא הרגועה ביותר בקטלוג שלהם, סוג של מלנכוליה פופית שנוגעת באר אנ' בי ועדיין שמה את קליפורניה במרכז - הפעם את החלקים הפחות מוארים של המדינה המוזהבת. השני הוא הדומיננטיות של הקלידים על חשבון הגיטרות, שילוב של ההפקה של ברטון ואולי ההפנמה שהחלל שהשאיר פרושיאנטה לא באמת יתמלא אף פעם. והשלישי הוא הכתיבה של קידיס, שאף פעם לא היה משורר גדול, אבל הפעם מרשה לעצמו להיות מאוד אישי, כשברקע פרידה כואבת שלו מזוגיות בת שנתיים. יש רגעים שבהם הכנות שלו כובשת, באחרים הוא חוטא בקלישאות ועדיין פולט ג'יבריש מוזר שבעיקר ילדים אוהבים (ערכתי בדיקה השבוע), גם בגיל 53. ואני נמנע מלהתייחס בעומק לשפם ולתספורת.

שני הקטעים הראשונים - שיר הנושא המצוין והסינגל הראשון שכבר מתנגן ברדיו, "Dark Necessities", נתנו (לי) את התחושה שיש כאן עסק עם המשכון מבורך ל"קליפורניקיישן". אבל זה לא בדיוק הסיפור. ועדיין, זה אחד מהאלבומים של הלהקה שכוללים הכי פחות פילרים, ומדובר בלהקה שמעולם לא היתה זרה לפילרים. יש כאן שירים טובים: "Goodbye Angels", "Go Robot" ו"Sick Love", שבו מתארח אלטון ג'ון על הפסנתר (כן, זה מוריד, עם כל האהבה לאלטון) ושלישיית הקטעים שסוגרת את 54 הדקות הלא בלתי ארוכות של האלבום: "Encore", "The Hunter" - שיר מאוד לא אופייני בקטלוג של הלהקה, ו-"Dreams of a Samurai", שהוא בכלל רחוק מההוויה הצ'ילי פפרית.

והכל נעים ונחמד ואפילו מפתיע לפעמים, אבל בסוף צריך לומר את זה: רד הוט צ'ילי פפרז מעולם לא היתה להקה עמוקה. אין שם הרבה מעבר למה שהעין רואה והאוזן שומעת. זה מה שזה. הם עושים את זה כבר יותר משלושים שנים, פעם יותר טוב, פעם פחות טוב, ונראה שסבבה להם ושהם יכולים להמשיך ככה לנצח. אני אשמח להיתקל בשירים האלה ברדיו, אולי אפילו לחפש אותם מדי פעם במיוחד, אבל את הזמן המועט שיש לי אני מעדיף להקדיש עכשיו לבאנד אוף הורסס.

וכעת, לתרגיל בדז'ה וו. החדשות הטובות הן שהאלבום החדש של באנד אוף הורסס הוא הטוב ביותר שלה מאז 2007. החדשות הפחות טובות הן ששוב החלום נגוז: הוא לא משחק בליגה של שני האלבומים הראשונים שלה, "Everything all the Time" ו-"Cease to Begin". אז הקאמבק מוצלח, וזה כבר הישג משמח ולא מבוטל, אבל זאת לא באנד אוף הורסס שמחצה אותך לפני עשור. ואולי האכזבה היא רק ביחס לציפיות שיש לי מהלהקה של בן ברידוול, ציפיות גדולות ורצון כן להתאהב בחבריה מחדש בכל פעם, כך שאולי זה אני ולא הם.

כי ב-"Why are you OK", החמישי של הלהקה מסיאטל בואכה דרום קרוליינה, יש את כל המרכיבים הדרושים לאלבום ניצחון: שירים מיידים, הקול של ברידוול, טקסטים אינטליגנטיים והפקה מדויקת של ג'ייסון ליטל, הקול והנשמה של גראנדדי, תנצב"ה, שקיבל סיוע אווירי מאגדת ההפקה ריק רובין (כן, ההוא ממקודם). והתחושה מתעתעת ומשתנה מהאזנה להאזנה. פעם אני מרגיש שחסר כאן לב, או אם לצטט את שלמה שרף - וסליחה על הערבוב של קודש וחול - השפיץ של הנעל. בפעם הבאה, באוזניות, לבד, אני מוצא את עצמי נסחף פנימה ללבה של התמונה שברידוול וחבריו משרטטים, תמונה של חיי שגרה מבורכים, שספקות מתחילים לנקר בהם. גלויות של שאלות על החוזק והכנות של האהבה שלך ושל האשה שלך, על חלומות שהשארת מאחור לטובת חיי משפחה בטוחים, על קולות מהעבר וגעגועים למי שהיית פעם. ואני יודע בדיוק על מה הוא - אבא לארבע בנות - מדבר. ואני מבין למה הוא מתכוון כשהוא מספר על הפער שבין להיות כוכב רוק לבין הפיזורים של הבנות בבוקר, והמבטים של ההורים האחרים שאולי חושבים שהשיר החדש שלו על מסיבות גינה עם שיחות חולין מייבשות נכתב עליהם. ואני מתרגש שהוא אוהב ככה את אשתו. והמוזיקה יפה, ברידוול פיצח את הנוסחה, יש כאן את החתימה המוכרת של באנד אוף הורסס, וגם רוחם של אותה גרנדדי וניל יאנג ובק של "Sea Change" באים לבקר.

ועדיין, משהו נעדר. האלבום הזה לא מצליח להיות חיוני, כזה שאי אפשר בלעדיו. אתה לא מרגיש שאתה חייב לחזור אליו, לשים אותו על ריפיט, כמו במקרה של הנשיונל או של האלבום של ג'ייסון איסבל מהשנה שעברה, שמצאתי את עצמי מתגעגע אליו ופשוט חייב לשמוע אותו ממש, אבל ממש, עכשיו. ואין פה "The Funeral" ו-"No One's Gonna Love You" ו-"Ode to LRC".

אבל נו, אולי זה באמת אני. כי ל-"Why are you OK" יש פתיחה אדירה, מהטובות של חברי הלהקה, משבע הדקות של
"Dull Times / The Moon" - שבראשי מזכיר לי את הפתיחה של "The Sophtware Slump" של גראנדדי עם "He's Simple, He's Dumb, He's the Pilot", דרך "Solemn Oath", ברגע זה השיר האהוב עלי באלבום, ואז "Hag" הנפלא ואחריו "Casual Party" ההוא וגם "In a Drawer" הסוחף עם הפזמון של ג'יי מאסקיס. וכאן חשבתי שברידוול רוקן את התחמושת שלו, בכל זאת חצי אלבום בלי אף פילר, אבל בהמשך מחכים "Lying Under Oak" ובעיקר "Even Still" שמסיים את הכל עם מלנכוליה לא בלתי אופטימית.

לברידוול, בחור מאד חמוד, יש חיים יפים (קראתי ריאיון איתו ועם אשתו, שאותה פגש בהופעה של הלהקה, בסוג של "בניין ודיור" גרסת דרום קרוליינה) ואבהות ממלאת. ההיסטוריה מלמדת ששני הדברים האלה אינם מתכון למוזיקה באמת טובה ובעלת משקל, להפך (שיעול שיעול, מוקי ועידן רייכל). ובכל זאת הוא מנצח את האתגר הזה, של להפוך את טרדות ומשימות היום יום לרוקנרול מוצלח. הוא אף פעם לא יחזור להיות מה שהוא היה פעם, רעב באמת, תוהה ותועה, עם רוח שמשוטטת לו בבית, ובעיקר צעיר. הדלק הזה אזל, אנחנו במכונית חשמלית. היא נוסעת מדהים, אבל היא לא מבטיחה הרפתקה בכל פעם שמתניעים אותה. ואולי זה לא רע. הרי לא בודקים שיניים לסוס שקיבלת במתנה. ובאנד אוף הורסס היא מתנה.