"פיתוי", כתב המשורר אודן, "הוא עניין של טיימינג". "פיורלה", הספר הראשון של ענת משיח, הוא רומן שניכרת בו האמת הפנימית של הכותבת, אבל טיימינג אין בו, ולכן כמעט ואין בו פיתוי לקוראים. הרומן עוקב אחרי נערה במהלך שנה אחת - בין גיל 13 לבין גיל 14, וזו גם השנה שבין 1947 לבין 1948, בין פלסטינה לבין מדינת ישראל. הזמן הפרטי הוא זמן המעבר מילדות לנשיות, והזמן הקולקטיבי הוא זמן המעבר משלטון זר אל ריבונות. בחירות הזמן האלה יכולות היו ליצור בקוראים דריכות, קצב של השתנות, הזדהות עם נפש אחת מתוך ציבור גדול בשעה היסטורית גורלית. אבל אני מצטער לדווח שדריכות לא נוצרה בי.
פיורלה היא בת למשפחה של עולים מצפון אפריקה, שהגיעה ארצה לפני העליה הגדולה מצפון אפריקה. הנערה נתקלת בגזענות וביהירות על כל צעד ושעל. אבל ענת משיח, לשבחה יאמר, אינה מצטרפת אל האופנה העיוורת של ניתוק הסבל המזרחי מן הסבל של כל העולים, ושל המעבר מסבל מידי אשכנזים מסוימים אל קללה כוללת כלפי אשכנזים באשר הם אשכנזים. בכלל, גרוטסקה וקללה הם לא צבעי הכתיבה שלה. היא כותבת באמפתיה, בהקשבה, בכבוד לגוונים. למרות זאת קשה להתפתות לספר הזה.
קודם כל כיוון שהשעון לא מתקתק, והזמן כמו מושתק, בסיפור הזה הנתון במסגרות בולטות כל כך של זמן. סגנון הכתיבה בספר שונה מאוד מן הסגנון ב"סיפור על אהבה וחושך", אבל אחרי הספר של עמוס עוז הופיעו בעברית כמה וכמה ספרים שהלכו, בסגנונות שונים, בעקבות הצירוף שצרף עוז: פרק ביוגרפיה ורומן בדוי שלובים זה בזה ("מחזיר החלומות" של ניר ברעם היה אחד הראשונים שאימצו את הצירוף הזה. "האישה בשמלה ירוקה" של מיה לוי-ירון הוא אחד האחרונים). כך נפתחה הדלת להרבה סיפורים שהיו חסומים עד כה, אבל בתנאי. בתנאי שהסופר סילק את המובן-מאליו שבמהלך הזמן. מי שבוחר לספר סיפור ביוגרפי מסתכן בכך שאחרי שנת 1947 תבוא, כמובן, שנת 1948, ואחרי גיל 13 יבוא, כמובן, גיל 14. וה"כמובן" הזה מציף את הטקסט בצפוי, במוכר, בלא-מפתה. עמוס עוז ואחרים ידעו לשלוט בביוגרפיה, לרוב באמצעות פריצות הבדיה אל תוך רצף הזיכרון, ולא אפשרו לביוגרפיה לשלוט במספר הסיפורים שבתוכם. ענת משיח לא עושה את זה, ולא עושה מעשים ספרותיים אחרים שישליטו את מספרת הסיפורים שבה על פני האדם הזוכר שעיצבה.
הספר נפתח בילדה אטומה ומתגוננת מפני העולם, שלא שומעת כאשר קוראים לה; את הפתח הראשון באטימות פותחת לה סבתא חמה וחכמה, שכואבת את אובדן חייה בצפון אפריקה ואת אובדן שפתה הערבית; משם פונה הספר אל הילדה שרוכשת ביטחון כתלמידה מצטיינת בבית הספר, שסופגת עלבונות גזעניים קשים מבנות הכיתה שלה; ומשם אל ילדה שמגלה את המין ומתאהבת בילד שלא יודע על כך; ומכאן אל הילדה שנוטשת את האטימות באמצעות שותפות בהתרוממות הרוח של כ"ט בנובמבר, ובאמצעות חברות אמיצה עם ילדה אחרת; ולבסוף מוביל הספר אל הילדה שנעשתה בטוחה מספיק כדי לעבור על דעת עצמה לבית ספר אחר, וכדי להיפרד מן החסות המגוננת של סבתה, וכדי להיעשות לאדם כותב.
לכאורה זה רומן התבגרות שכולו שינויים. אבל השינויים נבלעים ומושתקים כאשר הם מופיעים בתוך סגנון כתיבה אחיד. ענת משיח כותבת על שינויים, היא לא כותבת מתוך שינויים. העובדה, למשל, שהופעת הווסת היא שינוי מרעיש בעולמה של נערה איננה מספיקה כדי שהיא תהיה שינוי מרעיש בשביל הקורא. אם טון הכתיבה, והלשון, וזווית-הראייה, לא משתנים, אנחנו מקבלים טקסט מונוטוני גם כאשר תוכנו איננו מונוטוני. הספר עמוס בהתפתחויות צפויות. האמנתי לסופרת שההתפתחויות אכן עברו על הגיבורה שלה, לא שמעתי צליל של זיוף בקולה. אבל השתעממתי בקריאה. לא הרגשתי את ההתפתחויות כהתפתחויות, הן היו עוד-מאותו-דבר. ובעוד-מאותו-דבר אין זמן, ואין התבגרות, ואין היסטוריה.
זווית הראייה ברומן ממש משוועת לשינוי: ברור שאשה מבוגרת מדברת בספר בקולה של נערה צעירה. הרבה יכולנו לדעת אילו ניצלה הסופרת את הניסיון שצובר אדם מבוגר כאשר הוא מתרחק עשרות שנים מגילו של הגיבור שלו. אבל ענת משיח כל כך חרדה לאותנטיות של הקול המדבר ברומן, שהיא לא מעזה להוסיף על האותנטיות של הנעורים את האותנטיות של הבגרות, או של מבט מבחוץ על הנעורים. גם כ"ט בנובמבר חולף כאן כלעומת שבה, והשינוי ההיסטורי שהביא לא משאיר חותם על פיורלה.
יותר מזה: מצד אחד הבגרות לא נוכחת פה מספיק, מצד שני היא נוכחת יותר מדי. זווית הראייה של הסופרת הבוגרת חונקת את השינויים שעוברים על הילדה, אבל באותה עת היא גם שולטת בהם ביד ברזל. בכל משפט ברור לנו שזה סיפור שמסופר מרחוק, אחרי שכל המסופר חלף מן העולם. לכן, אי אפשר שלא לחוש שהסופרת יודעת טוב מאוד, טוב מדי, מה יקרה לגיבורה אחרי שתחליט מה שתחליט, אחרי שידוע לסופרת איזה אדם יצרו המעשים והמילים שספגה פיורלה בעלבון או בכאב. התוצאה היא אובדן האופק הפתוח, המפתה וגם המסוכן, של הרגעים המסופרים ברומן הזה. הסופרת גוזלת מן הגיבורה את המסתורין של מעשה (ושל ספרות) לפני שהיא יודעת את תוצאותיו של המעשה, את החופש המסחרר והמסוכן של רגע בחיי נערה לפני שהיא יודעת לאן יוביל הרגע את האשה והסופרת.
הלשון ברומן גם היא אחידה, אחידה מדי, וגם אותנטיות אין בה. לכאורה יש כאן אוצר של שפה: עברית של ילדה אוהבת-ספר, בלולה בערבית-יהודית של סבתה, ושתיהן בלולות בעברית של מורי בית ספר. אבל מילדה שהסובבים אותה אומרים לה שיש לה חוש למילים, מאישה שכותבת כאן את "דיוקן האמן כאיש צעיר" שלה, אפשר לצפות שלא תחזור עד אין קץ על שיבוש הסמיכות כסימן ללשון מדוברת: "השיחי שמיר", "הצמחי ואדי" , "הקצה של הלילה", "החמש מדרגות אבן". זה לא משכנע כשיבוש שפה. אפשר היה גם לצפות שהסופרת תחוש בדימוי שחוק ולא תכתוב "השמיכה העבה והשחורה של הלילה"; ולא תתפתה להגבהת לשון שחוקה כמו "אבוי, הסימנים חוזרים". רציתי לאהוב את הרומן הזה, אבל הצלחתי רק לכבד אותו.
"פיורלה" / ענת משיח, הוצאת עם עובד, 292 עמודים