נושאים חמים

קראו את פתיחת הספר "חוויית משתמש" של נועה סוזנה מורג

מעצב אתרים שמתמנה לעצב אתר פורנו ונערים שמוקסמים מסידור המדפים בסופרמרקט מככבים בספרה המדובר של נועה סוזנה מורג, על עולם שמשתכלל אך גם נהיה קהה יותר, ועל דור שלם

חווית משתמש (יח"צ)
כריכת "חוויית משתמש" (צילום: יח"צ)

כשנכנסנו לסופר, מנהלת הסניף עמדה ליד הקוּפּה הראשית ודיברה בטלפון. כשהיא סיימה את השיחה, היא נגעה עם הציפורן במסך כדי לנתק והגלקסי שלה חזר להציג את התפריט הראשי. אחרי זה היא לחצה על הכפתור שבצד המכשיר ותחבה אותו לכיס האחורי של המכנסיים. בקופות ישבו שבע קופאיות שלבשו מדים של מגה – וסט ירוק עם הלוגו של מגה בעיר ומתחתיו טישירט לבנה. קרוב לדלת, מאג'יד הנחית שישייה של מי-עדן בתוך ארגז פלסטיק כחול של המשלוחים. כמו בכל הסופֶּרים, הקופאיות הצעירות הן אתיופיות והמבוגרות הן רוסיות. אבל בסניף הזה הייתה קופאית אחת ישראלית. קראו לה ציפי שכטר והיא הייתה העובדת היחידה פה שהכרנו מאז שהיינו קטנים, כשלסופר הזה עוד קראו "קו-אופ הריבוע הכחול" והמעברים בו היו מסודרים ממזרח למערב ולא מצפון לדרום.

את ציפי היית מזהֶה לפי שיער השיבה האסוף שלה ולפי הצוואר הנפול, שדמה לצוואר של תרנגולת. היא הייתה אומרת דברים כמו "כן מאמא'לה" ו"עופר, תעשֶה טובה לך תיקח 'ידיעות', כל פעם אתה שוכח..." היא הייתה ישר יודעת אם הסתפרת, או אם אתה מאוהב ובמי. לפני שנתיים היא אפילו ידעה שההורים של רפפורט נפרדו עוד כשאף אחד מאיתנו לא ידע על זה. לפני כמה ימים היא לא הגיעה לַמשמרת בבוקר. מנהלת הסניף ניסתה לתפוס אותה בטלפון, אבל זה כל הזמן שלח אותה לתא הקולי. וציפי אף פעם לא איחרה. המנהלת התחילה לדאוג, אז היא לקחה את עצמה והלכה אליה הביתה, עמדה שם מול הדלת וצילצלה בפעמון איזה רבע שעה עד שבסוף היא התקשרה לפורץ כי היא כבר לא ידעה מה לחשוב. כשהפורץ הגיע הוא פתח את הפלדלת והם נכנסו ביחד לדירה.

"ציפי?" המנהלת קראה כשהם התקדמו לאט במסדרון הכניסה.

הם מצאו אותה במטבח; ליד הפנים שלה הייתה שלולית של נוזל סמיך בצבע תכלת וליד אחד הארונות היה זרוּק מֶיכל ריק של בדין בניחוח גרדניה סיגליות. בנתיחה שלאחר המוות ראו שהיא שתתה חצי מהמיכל הזה ושזה מה שהרג אותה. אמא שלי סיפרה לי את כל זה כשישבנו בסלון; אני ישבתי על הספה עם הפנים כמעט צמודות למאוורר שפעל על העוצמה הכי חזקה. היא עמדה ליד החלון הגדול והחזיקה סיגריה.

"את יודעת ממתי הסיגריה הזו..." היא דיברה אלי. "זאת הסיגריה מאתמול בבוקר. אני כבר כמעט לא מעשנת. אני ממש שוכחת לעשן".

לא היה ברור ממה היא יותר מרוצה, מהעונג של העישון או מזה שהיא "שוכחת לעשן".

"את יודעת מי מתה, אגב."

התקשרתי לתום, לראות אם כבר סיפרו לו.

"רמה," הוא ענה לי.

שמעתי שהוא עם הידיים בתוך מגירת התרופות, מחפש את הכדורים. הוא אמר שחוזרים לו הכאבים ושהוא שוב תקוע בלי התרופה שלו. אף פעם לא היה לו מספיק מהכדורים האלה. וזה עוד כשאבא שלו רופא שיכול לרשום לו מה שהוא רוצה. בבית שלהם, במסדרון שמוביל לחדרים של הילדים, היה תלוי ציור שאבא שלו צייר כשהוא היה בגילנו. הציור הזה היה ממוסגר במסגרת עץ רחבה ובפינה הימנית התחתונה שלו היה כתוב "המוח". בהתחלה, כשמסתכלים על הציור הזה הוא סתם נראה מוזר; היו בו מעט מאוד שרירים מכווצים כאלה, של מוח, ומה שהיה שם שכבר כן דמה לזה היה בעצם חלקים מדמויות קטנות, שנראו כאילו הן צפות בתוך איזו תמיסה. מעבר לזה ראו שם קרון של רכבת נוסע על פסים שיוצאים מתוך מנהרה, מנגנון מתכתי של משהו, פלנטה עם שטח פנים מחוספס ונהר ארוך וכהה. ואיכשהו מבט אחד בציור הזה תמיד הוביל אותךָ למסקנה שהוא מביע את הקיום של המוח האנושי כהצטרפות של מהלכים ראשוניים.

"שמעתַ על ציפי?" שאלתי אותו ושמעתי אותו בוחש בעצבנות בתוכן של המגירה.

"אמא שלך אמרה לאמא שלי בטלפון לפני איזה שעה," הוא אמר באפתיות, "אבל זה לא נראה לי נכון – אמא!" הוא צעק לה לקומה העליונה: "יש לכם רָאפַאסֶל במגירה?"

חיכינו שהיא תענה.

"שלי נגמרו," הוא הוסיף בצעקה קצת פחות חזקה.

"לא," היא ענתה מלמעלה בקור, כאילו כל זה כבר קרה להם בעבר והוא היה אמור ללמוד מזה לקח.

באותו רגע תום כנראה הבין שעומדות לפניו שעתיים טובות של סבל. אבל הוא לא אמר כלום. וזאת לא הייתה ענווה, אלא יותר כמו הפעימה ראשונה של הרפלקס ההישרדותי שלו. ידעתי שאי-אפשר לדבר איתו עכשיו לפחות עד הערב, אז ניתקנו והלכתי ברגל לבית של נהריים.

בעיקרון לנהריים קוראים אַרם, שזה שם לא פחות גרוע, אבל בשיעור תנ"ך אחד בכיתה ד' למדנו על ארם נהריים וזה כל מה שהיינו צריכים כדי לא לקרוא לו "ארם" יותר בחיים. נהריים גר ברחוב המקביל, בבית הגדול האפור, שיש בו שלוש קומות לגובה וקומה אחת של מרתף. כשהוא פתח את השער אפשר היה לראות עליו שכבר סיפרו לו. הוא לא הסתפר כבר כמה חודשים ועכשיו הוא לבש את החולצה המוזרה שהייתה שייכת פעם לאבא שלו, זאת עם הפסים הצהובים-שחורים והשרוולי פעמון.

"נו אז מה אתה אומר," שאלתי אותו.

"מה, על ציפי?"

הסתכלתי מסביב, לא היה אף אחד ברחוב.

"איך שמעתַ על זה?"

"שמעתי שני אנשים מדברים על זה בקו חמש," הוא ענה, "אבל לא התחלתי לשאול אותם שם וכאלה כי היה לי ברור שאת בטח תבואי לפה... ותספרי לי," הוא רטן. "כאילו שאין לי מושג מה קורה איתי ואני צריך שכל הזמן יעדכנו אותי."

הוא צימצם את העיניים לכיוון הקצה השני של הרחוב, שהיה קטן ויחסית קצר, אבל לנו תמיד היה נדמה שיש בו אופציה די יפה של מרחק.

"בוא איתי לסופר," ביקשתי.

הוא נכנס רגע להביא את המפתחות שלו ויצאנו.

יום לפני זה שניהם היו אצלי במרפסת. תום שתה ישר מהבקבוק של הנביעות וכולנו אכלנו סוכריות גומי משקית. נהריים שכב על הספה ובהה בתקרה. באיזשהו שלב הוא הציע שנבדוק מי מאתנו יכול למנות את כל החנויות שיש על יהודה המכבי, מוויצמן עד נמיר:

"אה, זה קל," תום התחיל ודחף עוד סוכרייה לפה. "אם אתה מתחיל מעירוני ד', כן? אז אחריו יש את תאודור, האופטומטריסט, ואז הזקנה שצובעת את הלחיים של הבובות ראווה שלה עם גירים, ואחרי זה את מקום אחר, טמבור, ו... רגע. טמבור זה לפני מקום אחר? או אחריו?" הוא הסתכל עלי, "פאק, אני לא זוכר."

"לפני," נהריים תיקן אותו. "אבל תמשיך, תמשיך. הלך לך טוב. אחר כך יש לך את הבית מרקחת, ואז טמבור..."

השלב השני של המשחק היה להגיד איזו חנות הייתה לפני כל חנות שיש שם היום. לתום לקח משהו כמו עשר דקות להיזכר מה היה לפני החנות הקטנה של השען, שהיא בגודל של תא שירותים ממוצע. רק נהריים זכר שלא היה לפניה כלום. ואז הדלת נפתחה ואמא שלי חזרה מהעבודה. אמא שלי היא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה והשנה היא מלמדת רק קורס אחד, שנקרא "מדיניות ציבורית במונופולים טבעיים". היא נכנסה למטבח והניחה על השולחן את התיק השחור שלה, שדמה למזוודה. תום ונהריים אמרו לה שלום אבל לקח לה המון זמן להגיב והיא התיישבה באחד הכיסאות שעמד עם הגב אלינו. המשכנו ללעוס ולדבר בזמן שהיא הדליקה לעצמה סיגריה והקשיבה בשקט לַשיחה שלנו; גם כשהיינו ילדים היא הייתה עושה את זה.

"אבל הייתה גם החנות של השוקולד," תום המשיך.

"איזה שוקולד?"

"גם כן של מוכרת זקנה. זאת שלא רצתה שיקנו אצלה. שהייתה צועקת עליך אם היית נכנס לה לחנות."

"על מה אתה מדבר?" נהריים שאל אותו כמו ששואלים מישהו איך הוא רוצה את הקפה שלו.

"נו, יש שם מספרה עכשיו... אחרי המעבר חצייה. ואחריה יש שם את טבע צפון ואז את הצ'יינג."

עברנו ככה על כל הרחוב עד שנהריים שאל מה אנחנו חושבים שצריך שיהיה ביהודה המכבי ועדיין אין. תום אמר שצריך בסיס צבאי ונהריים אמר שצריך חניון או בית זונות. זה הצחיק אותנו בצורה לא נורמלית ולא יכולנו להירגע, נהריים כמעט נפל מהספה.

"זה יפה," אמא שלי אמרה פתאום במין רוגע מוזר.

שלושתנו הסתכלנו עליה.

"אם אתם שואלים אותי," היא הסתכלה קצת הצדה ושאפה מהסיגריה, "ההיסטוריה המסחרית של הרחוב הזה מתקדמת במחזור של שני שווקים קיצוניים."

אמא שלי הייתה בטוחה שהיא יכולה לדבר עם כל אחד על כלכלה, לא משנה איפה או מתי. אבל אתנו היא עשתה את זה רק לעתים מאוד רחוקות. ואם היא כבר עשתה את זה, אז היא הקפידה לא להסתכל לנו בעיניים:

"מנגנון מחזורי כזה הוא לא בדיוק טיפוסי למרכזים מסחריים בשכונות קטנות, זה בטוח... אבל בכל השנים שאנחנו גרים פה תמיד פעלו ברחוב הזה כל העסקים והסחורות שנתפשים כבסיסיים בעיני הצרכן המודרני: בית מרקחת, סוּפֶּרמרקט, מספרה, בנק, וכל זה כשהנחיצות של הסחורות מחייבת הַגְוַונה סימטרית של השוק."

היה משהו אינטימי בהרצאה הקטנה הזו, כאילו היא הקריאה לנו מתוך היומן שלה: "הגוונה סימטרית של השוק היא מצב שבו שוק מסוים צובר עסקים ששונים זה מזה, ככה שהצרכן מקבל את כל השירותים שהוא צריך כדי להתקיים. בכלכלה, הומוגניזציה היא תהליך שקורה מאליו. תהליך טבעי. הֶטרוגניזציה, לעומת זאת, היא תהליך מלאכותי, אינטליגנטי. משהו שמשקיעים מאמץ כדי לייצר אותו, וזה מה שגם עושה אותו יפה יותר. ולמרות זאת, דווקא הומוגניזציה בשוק היא זו שמעידה על נתוני העומק של החברה; הרחובות שמאגדים עסקים מסוג מסוים מעידים באופן טבעי על החומר האנושי שמאכלס אותם. זה קשור לקשרים האנושיים... לרוח התקופה. על כל פנים, הומוגניזציה נוצרת לבד ולא למטרות תועלתניות, ככה שהיא מעניינת יותר."


תום דחף עוד סוכרייה לפה וספג בשקט את התכנים.

"למרחב יש נטייה להפוך לאחיד. ואפשר לראות את זה בכל מיני מערכות בטבע; זו ברירת המחדל של המרחב. כשנתקלים במגוון – או לצורך העניין, סדר – זה מעיד על מהלך אינטליגנטי שנעשה מאחורי הקלעים. וככה זה גם עם השוק. במשך השנים שאנחנו גרים פה באמת עברו על הרחוב הזה מחזורים הומוגניים, שכמו שאמרתי, נבעו מדחפים צרכניים שקשה לכלכלן לצפות מראש. אתם בטח זוכרים את השנה שבה פתחו שלוש גלידריות," היא אמרה וצחקה לעצמה. "היו גם שתי מַספרות שנפתחו אחת מול השנייה. אפשר גם להתייחס לעניין הזה במונחים של מחלות, לחשוב על השוק כמשהו שעובד כמו מחלה אוטואימונית. משהו שתוקף את עצמו ומקריס את עצמו מבפנים בצורה שבטווח הארוך מחַשלת אותו. שזה יפה... איך שהשוק יוצא נגד עצמו," היא חלמה לרגע. "זו פעולה לגמרי טבעית של השוק, שקשה מאוד להסביר. על כל פנים, המחזור ההומוגני האחרון היה לפני שנה," היא קמה והתחילה ללכת במטבח בנעלי הספורט הלבנות שלה, "זה היה כשהגיעו שני משווקים מורשים של משקפיים ופתחו שתי חנויות אחת ליד השנייה; אותה סחורה, מחירים כמעט זהים, כשהבידול היחיד היה רק בין המוצרים שבתוך שתי החנויות. בין זוג משקפיים אחד לזה שלידו. בנאדם היה יכול להיכנס לאחת החנויות האלה, לצאת, להיכנס לשנייה, לחזור לקודמת, לצאת ולחזור לשנייה – לא היה שום דבר קונקרטי שימנע מהפעילות הזו להימשך לנצח. ואף אחת מהחנויות האלה גם לא שרדה בסוף..." היא אמרה והתיישבה שוב. "תוך חודש סגרו את שתיהן. הן גם היו גדולות מדי ביחס לממדים של המוצר הנסחר. סידרו שם את המשקפיים בארונות קיר ענקיים עם דלתות זכוכית. החללים עצמם היו גדולים מדי, כמעט ריקים... רוב השטח של החנות היה לא מנוצל. רק השטח הזה בעצמו היה יכול להספיק לחנות שלמה," הסלידה ניכרה על פניה. היא הסתכלה על הסיגריה שלה. "זה היה דקדנטי."

למחרת עמדתי עם נהריים בַמעבר של הירקות. המשכנו ללכת עד המעדנייה של הבשרים ונעצרנו מול המדפים של הבשר המשומר. עמדנו שם קצת עד שנהריים המשיך אל המקררים הגדולים. נשארתי שם והסתכלתי על האריזות; הכתום של טירת צבי השתלט ויזואלית על כל המקרר וזה נראה כאילו כל המוצרים שם היו של טירת צבי למרות שלפחות חצי מהם היו של חברות אחרות, שמיתגו את עצמן בצבעים אחרים. לקחתי צעד אחורה וניסיתי למפות את זה: הקופסאות של טירת צבי היו ממוקמות על המדפים הנמוכים יותר, אבל הצליחו איכשהו לבלוט יותר מכל השאר. וזה לא היה רק הצבע הדומיננטי שהבליט אותן. זה היה עוד משהו. אולי גם עובי הפלסטיק של המכסים, שהכריע מבחינת העוצמה של החומר.

בכל מקרה, ליד הקופסאות של טירת צבי, המותג היחיד שהצליח איכשהו לשרוד מול העיניים היה זוגלובק, שמעבר לצבע האדום החזק שלו היה גם ותיק בתודעה הצרכנית. מישהו מיקם את האריזות של שני המותגים האלה במרחק הכי גדול האפשרי אלה מאלה, אבל זה לא עצר אותן מלהזין אחת את השנייה באיזשהו אופן. לא יכולתי להסביר את זה.

התחושה הכללית הייתה כאילו שתי החברות האלה הן שתי חברות-בת של אותו המותג, שלכל אחת מהן בנו אסטרטגיית שיווק שונה ובמשרדי פרסום נפרדים – אבל בימים עם מזג אוויר זהה. נהריים התרחק בינתיים עד קצה המקררים של מוצרי החלב. אני המשכתי לבהות בפסטרמות. הסתובבתי אל המַעבַר הארוך של השימורים, שהיה מאחורי: בקצה השורות של המוצרים הצבעוניים, אחת הקופאיות העבירה מוצרים מול הצג. הצבעים של האריזות על המדפים הארוכים זרמו יפה מאחד לשני; הצבעים אמנם לא היו בדיוק עוקבים או משלימים, אבל המעברים העדינים ביניהם הזכירו קשת בענן. יכולתי להישבע שכל זה עובד לפי איזושהי חוקיות. הסתכלתי על זה משהו כמו שלוש דקות, שזה די הרבה זמן לעמוד ולהסתכל על משהו. הרגשתי שהקיום של כל מוצר בַרצף מאפשר את הקיום של המוצר שאחריו, וגם החומרים של האריזות – פלסטיק, נייר, קרטון, אלומיניום, זכוכית – הם סודרו אחד אחרי השני באופן שהיה כאילו סיבתי, או אם לומר את האמת- באופן הכרחי. ואז ראיתי שהתנועה של המרקמים זורמת גם אופקית וגם אנכית. שהחוקיות הזאת מתקיימת לשני הכיוונים.
"רמה," נהריים קרא לי מהצד השני של המעבר.

עמדתי שם ובהיתי. מסלולי התנועה של המרקמים הזכירו לי את איך שהמונה ליזה מסתכלת עליך לא משנה מאיפה אתה מסתכל עליה.

"מה קרה, מונה ליזה," אמרתי.

עדיין בהיתי. נהריים אמר משהו ובדיוק אז חשבתי על זה שאין באמת אפשרות לסדר את המוצרים האלה בשום סדר חוץ מהסדר הזה, כמו שאי-אפשר לספור מאחת עד עשר בדרך שונה מהדרך שאנחנו מכירים.

"רמה," הוא שוב קרא לי.

"מה?"

"בואי רגע."

הפסקתי להסתכל על המדפים והלכתי אליו דרך המעבר של השוקולד והחטיפים. פניתי שמאלה בסטנד של פריגת; נהריים עמד מול מוצרי החלב עם הראש מוטה אחורנית והסתכל על המדף של הנייר טואלט, שהיה מחוץ לגישה של כל מי שמתחת לְמטר תשעים. הסתכלנו ביחד על החבילות הגדולות כשהוא ניסה למפות את האופציות:

"אוקיי אז יש כאן דו-שכבתי, תלת-שכבתי, גליל כפול, רך, רך מאוד..."

הוא הסתכל על הכמויות ועל המחירים ואמר שהיחס ביניהם לא מסתדר לו.

"נגיד שאני לוקח עשרה גלילים כפולים בארבעים ושמונה, כן? אז זה יוצא שְווה ערך לשנים-עשר דו-שכבתיים בשני שקל פחות..." הקשבתי לו מנהל שיחה עם עצמו. "כן. נראה לי. וככה המחיר של החבילה הזו מכפיל את עצמו ביחס לכמות של השלוש האחרות."

הוא דווקא היה טוב בדברים האלה. אני בעיקר נדהמתי מהמנעד הרחב של הרכויות ומזה שהוא בכלל מצליח לראות את המחירים ממרחק כזה. אחד העובדים עבר מאחורינו עם שרשרת של עגלות שהורכבו אחת על השנייה ונסעו כמו נחש גדול ממתכת. העגלות והעובד נעלמו מאחורי הקורנפלקסים ונהריים עוד התלבט איזו חבילה כדאי לו לקחת. התחלתי לאבד את הסבלנות.

"תגיד, אנחנו לא אמורים לבחור לפי אינסטינקט?" שאלתי אותו.

"מה?"

"אמרת שאמורים להיות לנו איזה אינסטינקטים."

"כן, נו, שנייה..."

הוא המשיך לחשב. משני הצדדים שלנו היו מראות צרות וגבוהות שגרמו למקררים להיראות ארוכים יותר ממה שהם באמת. נהריים המשיך לבהות בחבילות; הוא נראה עצבני. חזרתי להסתכל איתו על החבילות ופתאום חשבתי על זה שחוץ מהמיתוג של לילי, שהשתמשה בגורי לברדור, אף אחת מהחברות האחרות של הנייר טואלט לא בחרה לייצג את הרכות של הנייר שלה עם גורים מעולם החי; אפשר היה להשתמש למשל בגורי חתולים, שבניגוד לכלבים גם משדרים ניקיון.

"מתי זה היה?" הוא שאל פתאום.

"חוויית משתמש" / נועה סוזנה מורג, הוצאת כתר, 312 עמודים.