בקיץ 1996, בימים הרחוקים בהם נתניהו וקלינטון היו בכותרות, הגיע לאקרנים "היום השלישי" והתגלה כאחד מלהיטי הפולחן הגדולים של אותו עשור. חווית הצפייה בו המחישה למה לפעמים כל כך כיף לראות סרט עם הזולת ולא במסך הקטן. עד היום מצלצלות באוזניי מחיאות הכפיים של ההמון ברב חן, עת דגל ישראל צץ לו בסצנה בה כל צבאות העולם מתכנסים יחדיו כדי להילחם בפלישת החייזרים, וברגע בו אחת הדמויות אומרת כי אינה יהודייה ובתגובה נענית ב"אף אחד לא מושלם".
עשרים שנה חלפו מאז, ולמרות ההצלחה המסחרית של הסרט, הצליחה הוליווד להתאפק מיצירת המשכון. בסוף השבוע האחרון, נפרץ הסכר: לאקרנים בישראל וברחבי העולם עלה "היום השלישי: התחדשות", וללא כל הצדקה עלילתית משכנעת, הוא מתאר כיצד חייזרים שוב פולשים לכדור הארץ. ככה זה: בימינו, גם חוסר הנכונות של האולפנים להמר על תסריטים מקוריים היא סיבה מספקת למלחמה אינטר-גלקטית.
החייזרים הפעם גדולים ואכזריים יותר, והאפקטים שמציגים את מעלליהם משוכללים בהרבה, כמובן. מנגד, ההמשכון חסר את הכוכב הכריזמטי של קודמו, וויל סמית. אך מעבר לכך, הכל עומד על תילו, כאילו שהשנה עדיין 1996: הבמאי רולנד אמריך שוב אוחז במושכות, וגם רבות מן הדמויות שהיו במקור חזרו לסיבוב נוסף. בשולי העלילה, ברוח הימים, דאג הסרט להדגיש מעט את הגיוון האתני. כך אנו חוזים בטייסת קרב סינית, בגילומה של אנג'לה בייבי, שהנוכחות שלה מהפנטת כמעט כמו שמה, וכן בשר מלחמה אפריקאי שהשם שלו מופלא לא פחות: דיקמבה אומבוטו.
כל זה נשמע כמו מתכון לקטסטרופה קולנועית בסדר הגודל של האסון שמתואר בסרט בעקבות הפלישה לכדור הארץ. אך למרבה ההפתעה והשמחה, "היום השלישי: התחדשות" אינו מביך את הפירמה. ברור: הוא מחוויר לעומת המקור, גם בגלל הסיבה הפשוטה שהצופים בו כבר אינם נאיבים כמו לפני עשרים שנה, אך כשלעצמו, ניצב כפנטזיית אקשן קיצית מהנה.
הסיבה העיקרית לכך היא זהות הבמאי: צופה הרוכש כרטיס לסרט פעולה שביים רולנד אמריך, יודע כי הוא בידיים טובות. נכון, עבודתו הקודמת, "Stonewall", היתה כישלון מביך, אבל זה רק מפני שניסה אז את כוחו ביצירת דרמות רציניות. כל עוד הגרמני מתמקד בספציאליטה שלו, להיטי ז'אנר קייציים וקלילים, התוצאה לרוב אפקטיבית. הוכחה לכך, למשל, קיבלנו ב"היום שאחרי מחר", ב"היום השלישי" המקורי כמובן, וכעת גם כאן.
כמו שוברי הקופות הקודמים שלו, "היום השלישי: התחדשות" משקף את היכולת של אמריך להרים אפוס עתיר ניצבים ואפקטים בלי לאבד את הסיפור, הדמויות והמגע האנושי, ולשמור על קצב טוב ועניין גם כשהעלילה מתמשכת. כרגיל אצלו, גם סרט זה אינו קצר, אך השעתיים שאנו נדרשים לבלות עמו עוברות בנעימים. בדיוק כפי שצריך לקרות, הרמה עולה מרגע לרגע, וקטעי הסיום כבר מצוינים ממש: תזמורת של בניית מתח והתרתו, פיצוצים ושורות מחץ.
מה שעומד על הפרק באותם רגעים הוא עתיד כדור הארץ, והשאלה היא אם גיבורי הסרט, לוחמים ומדענים בשירות הצבא האמריקאי, יצליחו לבלום את המתקפה מכוכב אחר. אלה עניינים ברומו של עולם, אך הלהיטים של אמריך אף פעם לא לקחו את עצמם ברצינות יתרה, וכך זה גם כאן. הבמאי מוכיח כי בניגוד למיתוס, לגרמנים דווקא יש חוש הומור מעולה, ו"היום השלישי: התחדשות" מעורר חיוך לאורך כל הדרך, ולפעמים אפילו סוחט צחוק או שניים. כך, הוא ניצב כקונטרה מרעננת לגל העכשווי של פנטזיות פעולה מלאות פאתוס, שקורסות תחת משא הרצינות העצמית והיומרה לחקור את הצד האפל.
חוץ מיכולות בימוי האקשן של אמריך וההומור שיש בו, לסרט מעלה נוספת: העבודה המשובחת של צוות השחקנים העשיר. אם זה אלה החוזרים כאן לתפקידים האגדיים שלהם בפרק הקודם, למשל ביל פולמן כנשיא האמריקאי (כאן כבר בדימוס) וג'ף גולדבלום כמדען שמסייע לו להציל את העולם, ואם מדובר במצטרפים החדשים: מייקה מונרו, שהתגלתה בזוועתון המדובר "משהו עוקב אחריי" וכאן מהממת בתפקידה כבתו של מי שהיה מנהיג המדינה, וליאם המסוורת' כבן זוגה, שהוא במקרה גם הטייס עליו מוטלת האחריות להדוף את הפולשים.
לעומת זאת, קשה שלא להתעצב מעט מהופעתה של שרלוט גנסבורג. היא מגלמת מדענית בשם קתרין מרסו, וכמו סופי מרסו ושחקניות צרפתיות אחרות שקיבלו תפקידים קטנים ומעליבים בהפקות ענק אמריקאיות, גם הכישרון שלה מתבזבז כאן באופן מביך. למה היא היתה צריכה את זה ולמה הם היו צריכים אותה? לא ברור.
דבר אחד בטוח: "היום השלישי: התחדשות" ייכנס לדברי ימי הוליווד. זאת, כי הוא מתאר מציאות בה נשיאה שולטת בארצות הברית, ובכך נרשם כאחד הסרטים היחידים אי פעם בהם אשה יושבת בלשכה הסגלגלה. אם, כצפוי, הילרי קלינטון אכן תיבחר לנשיאות, אפשר יהיה לומר עליו כי יש לו ערך היסטורי, כיוון שהוא שיקף את רוח התקופה.
הערך נובע גם מכך, שקיומו של ההמשכון מאפשר לנו להשוות אותו לקודמו ולראות כמה השתנה בחברה ובתרבות האמריקאית. ב-1996, להציג דמות של אשה כנשיאה האמריקאית היה מדע בדיוני. ב-2016, לעשות כך זה כבר ריאליזם בשיאו.