המסלול שעבר שחר אבן צור בקריירה שלו מרתק. המתופף הכריזמטי של מוניקה סקס, והסולן המרשים בכמה מהלהיטים שלה, הפך ליוצר פופ-רוק עם להיט של פעם בקריירה - "עירומים". משם המשיך לפרויקט לא טריוויאלי של תרגומים לשירי סרז' גינסברג, והתנסה בבלדות מוקפדות ויפות כמו "אישה יפה". מעבר לתחנה הראשונה שלו, קשה להגיד שמצא את עצמו. כלומר: התוצאות הסופיות תמיד היו מופקות היטב וערבות לאוזן, אבל ההבטחה הגדולה של הלהיט ההוא לא התממשה, ושחר אבן צור לא הפך למפלצת הרוקנרול שהוא אמור היה להיות.
עכשיו מגיעה החוליה האחרונה "זמן", אלבום חמישי (!) ואולי הבוטה מכל אלבומיו. זה אלבום מחאה עקבי: כמעט כל שיר בו עוסק בשעמום, בחרדות, בבנאליות של החיים הבורגניים, המירוץ של הקריירה וכל הדיכאון המלבלב של הקפיטליזם המאוחר. זה נושא שמטופל גם באלבומים האחרונים של מוניקה סקס, עם שירים מעולים כמו "השמלה ממדריד" או "כסף חדש". מתוך הגרעין הקשה של הלהקה-האם, אבן צור הוא זה המחויב יותר למוזיקה קצבית, לרעש, לצעקה. יש אנשים שמתעייפים מזה באיזשהו שלב. לא הוא. באווירה כה מתקרנפת, זה תמיד יותר מעניין של מה בכך. "זמן" הוא ההגשמה הנוכחית של הדרייב הזה, ששווה לפחות האזנה אחת שלכם.
אחד הדברים שמאפשרים את ההגשמה של הצעקה הזאת ב"זמן", הוא הוויתור המוחלט של אבן-צור על מניירות. הוא שחרר את עצמו מהניסיון ליצור "שירים יפים". זה לא שהשירים באלבום הם שירים "לא יפים", אלא שזה פשוט לא העיקר. העיקר הוא לשחרר. הדוגמה הכי טובה לזה מגיעה בשיר הטוב באלבום, "מחולל נסים": המנון כמעט פאנקיסטי לכדורים פסיכיאטרים שהכלי המרכזי בו הוא התופים של אבן צור. יש לשיר פזמון, אבל הפזמון האמיתי שלו הוא הבית צעקות על הדברים הרגילים שהכדורים האלה אמורים לעזור לעשות: "לצאת לעבודה / להרגיש בריא / לעשות קניות / לחייך מדי פעם / להגשים חלומות / זה פשוט לא פשוט להיות". זה מזכיר מאוד במשהו את "נרקומנים" של החברים של נטאשה. בין הקטעים היפים האחרים באלבום הזה הם שיר הפתיחה, "הזמן לא מתחלף", או "אדם קדמון" מעין גרסה מבוגרת ל"עירומים": "לא כן גברת לא סליחה אדון / רוצה לחזור להיות אדם קדמון / בלי כיסים בלי כסף בלי פרסונה / רוצה לחזור לחיות שוב בעולם בלי קוקה קולה / ללא מסגרת בלי יציקת בטון / אני רוצה לחזור להיות אדם קדמון".
הבעיה ב"זמן" - אלבום שהוא כל כך מניפסטי שרק נשאר לרשום על העטיפה שלו "צאו להפגין" - היא שאין בו ולו המנון פופ אחד שהוא באמת מושלם. הוא אלבום רוק נחמד פלוס, אבל אלבום פופ שרחוק מלממש את הפוטנציאל שלו. יש כאן לא מעט שירים שהיו שווים עוד כמה שיופים גם בטקסט, גם בלחן וגם בהפקה. יותר מכל, השירים הטובים באמת בו מעלים חשק לשמוע את אבן צור בפורמט מינימליסטי יותר, בדואו מלוכלך של תופים וגיטרה, ועם פחות ניסיון להלך בדיוק על התפר שבין אמן הפופ והרוקר המחויב. את זה הייתי רוצה לשמוע.
ערפדי הראגטיים "ערפדי הראגטיים"
הבשורה הנעימה של הקיץ מגיעה מההרכב בעל השם המוזר ערפדי הראגטיים: פרויקט קצר ותמהוני שכולל את דידה פלד - זמרת ג'אז מגניבה ומעולה שהוציאה אלבום נפלא בשנה שעברה, ימי ויסלר איש להקת הבילויים שרוחה שורה במובהק על האלבום הזה, ערן וייץ (רונה קינן ועוד ועוד ועוד), ועוד כמה חברים שקפצו לעזור: עידית מינצר (חצוצרה), אבנר קלמר (כינור), דניאל בנחורין (בס) ויונתן רוזן (תופים). מה שהם עושים בגדול, זה לחבר מנגינות ברוח של אמריקנה לשירי שיכורים שנונים, רוויי משחקי מילים מבית מדרשו של ויסלר ושות'.
האלבום של ערפדי הרגטיים הוא כנראה הדרך הכי נחמדה ששיש לכם להשתכר מהבית בצהריים. בשירים מצחיקים, עם סולנית שכל כך כיף להקשיב לה ואווירה של כיף שנמשכת מהצליל הראשון ועד לאחרון. כמובן וזה כל היופי שמתחת לכיף מסתתר עצב עמוק, או לפחות אירוניה מדוכדכת. "אם לומר את האמת: ערב טוב זה ערב, אז ערב רע, ערב רע, ערב רע", מאחל שיר הפתיחה, ולא הרבה אחריו מגיע שיר שהמנטרה שלו היא "בסוף ייגמר פה כמו בוסניה". רפרנס לרצח עם, למי שלא מכיר. ויש גם גרסה נוגה ל"לא עובדת בשביל אף אחד", וציטוט ארוך של "אני הולך לבית שאן" של גרי אקשטיין. על הצד השמח יש, בין היתר, שיר קאנטרי זריז בשם "אין מצב לאורגיה", שאתם עשויים למצוא את עצמכם מזמזים בפרהסיה, אז קחו את זה בחשבון. נכון לעכשיו זה אחד מאלבומי השנה. וככל שהוא יותר קטן, כמעט מקרי, אפיזודי, כך הוא יותר מהנה.