כשהחיים מחלקים לך לימונים
הצליל המוזר שהתגנב לחלומו היה נדמה כלא שייך.
הצליל מאן להרפות ושב ונדחף לתוך המתיקות התודעתית שעטפה אותו.
הוא פקח עין עייפה ובחן את האור הרך שנמזג לחדר מבעד לתריסים המוגפים למחצה.
אין ספק שעכשיו בוקר, הוא חשב, רק איזה בוקר? של שבע או אחת-עשרה?
הוא מישש דרכו אל המכשיר הצווחני וניסה לגייס את הקול הכי צלול וערני שלו.
"הלו?" ענה בלחישה ותהה בינו לבינו האם מעיד קולו על מצבו.
"צהריים טובים, שמי אילנה ציטרונבאום, אני מדברת עם לביא אלעזר?"
מניתוח מהיר של המשפט הזה הסיק שהבוקר חלף עבר לו ושמישהי עם שם משפחה משונה מחפשת אותו.
הוא התיישב בבת-אחת במיטה וניסה להתמקד.
"צהריים טובים לך. כן, לביא מדבר. איך אני יכול לעזור לך?" הוא השיב בנימה עניינית אך נעימה. אם מדובר בלקוחה, לא כדאי לקלקל את השיחה עוד לפני שהתחילה.
"שלום לך, שמי אילנה ואני פונה אליך כיוון שאני מחפשת צלם דוקומנטרי לפרויקט ייחודי."
לביא הזדקף. מעטים האנשים שהכירו אותו כצלם דוקומנטרי.
רוב הלקוחות שלו היו זוגות נישאים, והאירועים היחידים שהוא צילם בשנתיים האחרונות היו חתונות.
השתמע מדבריה של גברת ציטמשהו שהיא לא מחפשת צלם חתונות, והידיעה הזאת הציתה בו תקווה שהנה סוף-סוף יזדמן לו לצלם משהו שלא מסתיים בכוסות שבורות ובמוזיקה איומה.
"הגעת למקום הנכון גברת צימנטלאו, אני אכן מצלם סרטים דוקומנטריים. איך אני יכול לעזור לך?"
"ציטרונבאום," היא תיקנה אותו, "אבל אתה יכול לקרוא לי אילנה."
הוא נשם לרווחה, אילנה הוא עוד יכול להגות בלי לגמגם.
"הייתי מעוניינת להיפגש איתך ולבחון אפשרות לשיתוף פעולה."
"אני אשמח," הוא הצהיר והמתין לשמוע ממנה איפה ומתי.
"תוכל להגיע אליי הביתה השבוע? אני גרה בכיכר המדינה. יום שלישי בשש בערב מתאים לך?"
"תני לי לבדוק ביומן רגע," הוא ענה ושנא את עצמו על תשובתו הקלישאתית, שכאילו נלקחה ממיליון סרטים אמריקאיים שבהם הלוזר פותח יומן ריק רק כדי להעמיד פנים שהוא נורא עסוק.
טרגית אף יותר הייתה העובדה שאפילו לא היה לו יומן.
האירועים האקראיים שהוא שיבץ בלו"ז שלו הסתכמו בהתראות בנייד שלו, ולאחרונה לא היו הרבה כאלה. חתונות כבר לא קורות בחורף, לא הרבה בכל אופן.
אחרי כמה שניות הוא ענה לה.
"אין בעיה אילנה, אני פנוי ביום שלישי. מה הכתובת שלך?"
כשהשיחה הסתיימה הוא מיהר להכניס את פרטי הפגישה להתראות לפני שהכתובת תתנדף ותחבור לענן העייפות שריחף במוחו הרדום למחצה.
לאחר מכן השתרע שוב על מיטתו והתבונן בתקרה.
בחודש האחרון הרגיש שהוא צולל.
השמיים הקודרים, החדשות המדכאות והמינוס התופח בבנק גררו אותו לפינה חשוכה. הוא לא יכול להרשות לעצמו דיכאון.
דיכאון הוא פריבילגיה ששמורה לבעלי יכולת, ולביא לא היה יכול להרשות את זה לעצמו. בטח לא כשהוא הורה יחיד, כי עם ההורות מגיעה האחריות. עליו לדאוג לא רק לצרכים החומריים של בתו אלא גם ובעיקר לצרכים הרגשיים שלה, ודיה לא צריכה אבא מדוכא וכבוי.
המחשבה על הבת האהובה שלו גרמה לו לגרור את עצמו מהמיטה ולהיפרד מהמאהבת של התקופה האחרונה, שמיכת הפוך היקרה שלו.
הוא נכנס למקלחת וביצע את כל פעולות הטיפוח באוטומטיות.
תוך כדי הפעלת מכונת הקפה התקשר לאמו.
"היי אמא? מה קורה?"
"הכול בסדר. התעוררת?"
"כן. ישנתי כמו מת, הייתי זקוק לזה. מתי את מחזירה את דיה? אני מתגעגע."
"היא ישנה אצלנו רק לילה אחד וכבר אתה מתגעגע? אני אקפיץ אותה אחרי הצהריים, הבטחתי לה שניקח אותה לקנות לה בגדים."
"יש לה מספיק בגדים, אמא, באמת שאין צורך."
"לביא, אין דבר כזה מספיק בגדים כשמדובר בנשים. חשבתי שאתה יודע את זה."
"אני לא מבין בנשים ואפילו פחות בבגדים, אני סומך עלייך. רק אל תבזבזי יותר מדי, חבל על הכסף שלך."
"אני אבזבז כמה שמתחשק לי על הנכדה שלי, ואתה אל תתערב בבקשה," ענתה בחיבה.
קולה העוטף של אמו שעדיין הדהד באוזניו גם אחרי השיחה עמה הותיר אותו מחויך.
לבית הישן שהוא שכר במושב תל בנים שליד כרכור הייתה חצר ענקית, שאותה חלק עם חיים עזרוני הזקן.
הבית היה של חיים שכולם במושב כינו אותו חיימון. אחרי שאשתו של חיימון נפטרה והילדים עזבו את הקן, הוא נשאר בגפו בווילה גדולה ומיושנת. הוא חילק אותה כך שלביא שכר את הקומה התחתונה ואילו הוא עצמו גר בקומה העליונה.
למרות החשש הראשוני של לביא לחיות בשכנות לבעל הבית, השקט של המושב, החצר הענקית והפראית והמחיר השפוי הכריעו את הכף והוא עבר להתגורר במושב.
השינוי בסגנון החיים שכלל נטישה של תל אביב לטובת הצפון הקרוב היה נחוץ. הוא היה חייב לספק לדיה סביבת חיים נעימה, בלי הסכנות והלחץ של עיר גדולה, וכמובן שעלויות המחיה מחוץ לתל אביב היו מרכיב מכריע בהחלטה. החיים במושב איפשרו לו לספק לה חיים נוחים ובריאים בלי להחסיר ממנה דבר.
חשובה לא פחות הייתה הקרבה של המושב לבית הוריו בחדרה, והוא ידע שהוא יכול לסמוך על אמו שתעזור לו עם דיה.
למרות החששות מהשינוי הגאוגרפי והתרבותי הזה, הוא הופתע לטובה.
הוא מצא שהשקט והנוחות של המושב היטיבו עימו ותל אביב שנשארה מאחור, רק לעתים נדירות העלתה בו איזה געגוע.
זה היה קורה ברגעים שחש בדידות, והם לא היו רבים.
סקס אמנם לא היה זמין כאן כמו בעיר, והוא שכח מתי בפעם האחרונה הוא השתתף במפגש מיני שלא כלל את ידו הימנית.
אבל כך או כך, סקס מזדמן לא בא בחשבון עכשיו כשדיה גרה איתו באופן בלעדי.
הוא הבטיח לעצמו שלא יבלבל אותה עם פרצופים זרים ומתחלפים והחליט שרק זוגיות קבועה תהיה המפתח לכניסה אליהם הביתה ואל לבה של דיה. לדאבונו, נכון לנקודת הזמן הנוכחית הדי קודרת, החזון הזה נראה לו כמו תסריט בדיוני.
הוא התיישב במרפסת הקדמית של הבית בכיסא הנדנדה הישן של חיימון ובהה בעננים האפורים ששטו להם בלאות ברקיע.
היום האפור שילח לעברו משבים קרירים שנשאו ריחות של בוקר, גשם ואורנים.
הוא לגם מהקפה המהביל וחשב על הגברת צירטומשהו מכיכר המדינה. הוא תהה איזה פרויקט היא יוזמת וקיווה בכל מאודו שהוא לא יגיע עד אליה רק בשביל לגלות שהיא מחתנת את הפודל שלה ומחפשת צלם.
צעדים כבדים קרבים שלפו אותו מהרהוריו ולפי הקצב והמשקל שלהם הוא ידע לזהות את חיימון הזקן.
"לביא, מה שלומך בחורצ'יק. נהנה מהקפה של הבוקר?" הוא שאל בחיוך והחנה את עצמו בכבדות בכיסא הנדנדה השני שבמרפסת, משחרר אנחה טעונת משמעות. באמתחתו החזיק שקית שחורה גדולה ולביא כבר ניחש את תכולתה.
"הבאתי לך לימונים שקטפתי הבוקר," חיימון אמר והניח את השקית על רצפת המרפסת.
"חיימון, אני באמת מעריך את זה אבל אני לא צריך כל כך הרבה לימונים. הבאת לי עשרה קילו בשבוע שעבר ונשארו לי בערך תשעה."
"אז תן לאמא שלך," הציע חיימון בחיוך.
"נתתי לה כבר, ועדיין נשארו לי חמישה. תן למישהו אחר. חבל."
"חילקתי לכל מי שאני מכיר ועדיין יש המון על העצים."
"אני לא מבין בשביל מה שתלת שלושה עצי לימון. ועכשיו אתה עוד מתלונן שיש לך יותר מדי לימונים."
חיימון נשם נשימה עמוקה וענה: "שתלתי עץ לכל ילד שנולד לי."
"מזל שאתה לא חרדי, עוד היה לנו כאן פרדס," חייך אליו לביא. "למה בכלל כל ילד צריך עץ לימון משל עצמו?"
"אה, בגלל שלימון זה חיים," השיב חיימון.
"אתה לא חושב שאתה מחמיא לפרי הזה קצת יותר מדי?"
"לא. יש בו את כל הוויטמינים שהגוף צריך, יש לו סגולות רפואיות וקוסמטיות, הוא מנקה והוא מחטא ויש לו ריח טוב. חוץ מזה הוא טעים ומטבח בלי לימון הוא מטבח בלי נשמה."
"עוד מעט תגיד שהוא יודע להכין קפה".
"להכין לא, אבל אם מוסיפים אותו לקפה שחור, מקבלים תרופה מצוינת נגד מיגרנה. תנסה את זה פעם."
לביא והמיגרנות שלו כבר למדו לחיות יחד בשלום והוא ניחש שאפילו קפה עם לימון לא יפריד ביניהם.
"הוא חמוץ חיימון, מי צריך כל כך הרבה חמיצות בחיים שלו."
"החיים חמוצים לביא," הצהיר חיימון, כאילו לימון הוא התשובה לחידת היקום.
הם שתקו והתבוננו יחדיו בעננים.
"אתה יודע מה אומרים: אם החיים מחלקים לך לימונים..." חיימון שלח אליו מבט מחויך.
"תמצא מישהו שהחיים חילקו לו טקילה, ותעשו יחד מסיבה?" לביא השיב לו בקריצה.
חיימון צחק בקול רם ולביא שמח להעניק לקשיש שביב של אושר.
"איפה הנסיכה שלנו?" שאל חיימון, עדיין מחויך.
"חוזרת אחרי הצהריים, היא אצל הוריי."
"תכין לה לימונדה, עומד לרדת גשם והיא צריכה ויטמין סי."
"הזיפים של לזרוס" מאת לימור מויאל, 378 עמודים, הוצאת פנדורה, 68 ש"ח.