נושאים חמים

מתוכה יצא יצור חמוד: ההופעה של טיים אימפלה התחילה מהשיא ואז שמרה עליו

לא היו עצירות במסע של טיים אימפלה בלייב פארק בראשל"צ אתמול (שני). במשך שעה וחצי החללית טסה בשיא הכוח, וקווין פארקר ניווט אותה ביד רמה. לפעמים העלתה את הקצב ולפעמים האטה עד כדי תחושה שהתודעה משייטת בהילוך איטי, אבל לא הפסיקה לרגע

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

החללית של טיים אימפלה נחתה אמש בישראל. כן, זו אולי חתיכת קלישאה רוקנרולית, אבל באמת שאין לי מילה אחרת לתאר את מה שקרה אמש בראשון לציון. חלל זו המילה המקשרת בין הפסיכדליה הצבעונית של תחילת דרכם לדיסקו הסולפולי של האלבום האחרון. חלל זה הדימוי שמגשר על הפער בין מוזיקה מהעתיד כפי שאנחנו מדמיינים אותו עכשיו, לבין מוזיקה מהעתיד כפי שדמיינו אותו לפני 20 שנה. קווין פארקר יודע את זה ומשחק היטב על הדימוי. מצלילי ההמראה בתחילת ההופעה ועד לאפקטי הנחיתה שכבר לא השאירו הרבה מקום לדמיון בסופה. אבל עוד נגיע לשם.

עוד לפני טיים אימפלה עלו על הבמה חבריהם האוסטרליים ג'גואר מא (המקדימים זכו לראות גם את ריו המקומיות). האלבום היחיד שהוציאו עד כה משלב היטב בין שירי פופ לאווירה רייבית, מה שהקנה להם השוואות מחמיאות לסצנה המנצ'סטרית של סוף שנות השמונים. בהופעה לעומת זאת הם נטו חזק לכיוון הרייבי, דבר שאולי באווירה פסטיבלית, כהופעה סוגרת ועל סמים מתאימים, היה כנראה עובד הרבה יותר טוב. אמנם הבחירה הזו קירבה אותם סגנונית אל המקום שאליו טיים אימפלה שאפה באלבום האחרון שלהם, "Currents", אבל במקום שבו האחרונים הצליחו להעביר את הסאונד האולפני לבמה, הראשונים קצת צלעו. זה חבל כי הם באמת מצוינים. התחושה היתה שעל במה כזו גדולה להסתמך כמעט אך ורק על תכנותים וקלידים – מרשימים ככל שיהיו - זה לא מספיק.

ג'גוואר מה מחממים את טיים אימפלה (יח"צ , אילן בר)
חימום לא מספיק מחמם. ג'גואר מא (צילום: אילן בר)

שינוי האנרגיות הורגש עוד לפני שקווין פארקר וארבעת חבריו עלו לבמה. באמת שהיתה התרגשות באוויר, שהועצמה על ידי עבודת וידאו, תאורה וסאונד מצוינים. אחרי פתיחה קצרה עם הפילר "Nangs" התחיל "Let It Happen", והקהל – שלוש דקות מפתיחת ההופעה - כבר היה באוויר. כדאי להתעכב רגע על הבחירה הזו לפתוח עם השיר שהוא אולי הבולט ביותר מתוך האלבום שהפך אותם להצלחה עולמית. שיר שאם לשפוט על פי הסטטוס שלו, מקומו הטבעי צריך להיות בסוף ההופעה או בהדרן. בבחירה לפתוח איתו הם בעצם העלו מבלי להשתהות או לבנות מומנטום את רף האנרגיות למקסימום, ולמעשה התחייבו בפני הקהל שמאותו רגע הם לא יכולים להרשות לעצמם לרדת. זו אמירה אמיצה, יומרנית אולי, אבל גם כזו שהגשימה את עצמה. כי החיוך שנמרח על הפנים כשהתחילו את השיר לא ירד גם כשצללו לתוכו וגם כשהמשיכו הלאה. יתכן שגם לקונפטי היה חלק בזה.

הקו החלומי-חללי של "Let It Happen" נמשך גם לשיר הבא, "Mind Mischief" מהאלבום הקודם "Lonerism". גם זה היה די אמיץ, כי אף הוא לא שיר "מרים" במובן הפשוט של המילה. אבל בשלב הזה הלב נפתח וכבר יש לנו אמון מלא בדרך שפארקר מוביל אותנו בה. ואיזו דרך נפלאה. אין עצירות במסע הזה. אין בלדות או ביצועים נוגים על אקוסטית. במשך שעה וחצי החללית טסה בשיא הכוח. לפעמים היא מעלה את הקצב ולפעמים מאטה עד כדי תחושה שהתודעה משייטת בהילוך איטי, אבל לא מפסיקה לרגע. ופארקר מנווט אותה ביד רמה.

טיים אימפלה בלייב פארק ראשל"צ (יח"צ , אילן בר)
יש לנו בו אמון. קווין פרקר (צילום: אילן בר)

בואו נדבר רגע על קווין פארקר. בחור צנום ומעט גמלוני שעשה את הקרוס אובר הכי מפתיע מעולם האינדי לפופ המסחרי מאז בון איבר (עוד צנום וגמלוני). למרות שמדובר במולטי אינסטרומנטליסט גאון שבאולפן מפיק ומנגן בעצמו בכל הכלים, כשרק עלה לבמה ובחלקים מההופעה הוא השאיר את הגיטרה בצד ופשוט שר. יש כאן שתי אמירות: אחת, שבפאזה הנוכחית של טיים אימפלה הגיטרות מפנות את מקומן אחר כבוד לקלידים (שתי עמדות איישו את הבמה), והשנייה היא שפארקר מרגיש בנוח בעמדת הסולן. גם אם זה אומר לרקוד, לטפס על הרמקולים או להפעיל את הקהל (כי מה באמת אמורים לעשות עם הידיים?). ילד הפלא שהתחיל בלהקות גאראז' במועדוני אנדרגראונד באוסטרליה, הפנים את מעמדו כמוביל להקה שמאיישת עמדת הדליינר בפסטיבלים ומביאה אלפי אנשים להופעה בפריפריה שהיא ישראל.

היופי הוא – וזה משהו שאולי אפשר לפספס בהאזנה לאלבום האחרון אבל מאוד נוכח על הבמה – שהוא לא איבד את עצמו בדרך. הכבוד לשירים הישנים נשמר. פארקר מביא לבמה הגדולה את אותה פסיכדליה כבדה ולא מתפשרת שייצר כשיכול היה לעשות כל שעלה על רוחו כאמן עצמאי. ונכון, הדיסקו של האלבום האחרון - זה של "The Less I Know is Better" או "Daffodils" שלו ושל מארק רונסון - בלט ונתן את הטון הכללי, אבל על הבמה שני העולמות האלו חיו בסינרגיה מושלמת.

טיים אימפלה בלייב פארק ראשל"צ (יח"צ , אילן בר)
צנום, גמלוני ומוכשר בטירוף. קווין פרקר (צילום: אילן בר)

בכלל, זו תקופה מצוינת לראות את טיים אימפלה בהופעה. קשה לדעת לאן ימשיך פארקר מכאן. האלבום האחרון היה שינוי כיוון די מפתיע ביחס לקודמיו, וצריך לזכור שיש להם בסך הכל שלושה אלבומים. עבור להקות רבות אחרות זה מעט מדי כדי לייצר סט הופעות מנצח. במקרה של טיים אימפלה בשלב זה של הקריירה זה לגמרי עובד. לא כי הסט מושלם ונטול פילרים, פשוט כך אנו יכולים לחגוג את הקלאסיקות הטריות מהאלבום החדש ועדיין ליהנות משירים נפלאים כמו "It Is Not Meant to Be" או "Apocalypse Dreams". שירים שככל שהלהקה תגדל, פארקר יפרוץ והקהל ישתנה, מקומם בסטליסט עלול להתערער.

צריך לומר תודה לחברת ההפקות נרנג'ה, שממש כמו עם Alt J בשנה שעברה הצליחה להכות בברזל כשהוא עוד חם ולהביא להקה על מסלול המראה, ולקוות שפארקר יעמוד בהבטחתו ויחזור לבקר. בין אם ישמור אמונים לפורמט החללי הנוכחי או ימשיך לשייט לכיוונים חדשים – את האמון שלנו בצדקת דרכו הוא רכש בזכות גדולה. כפיים. קונפטי.