בשנת 2005 זכה בפרס מאן בו?קר הבריטי אחד הפרסים היוקרתיים בעולם לספרים שנכתבו בשפה האנגלית ספר בשם "הים", מאת הסופר האירי ג'ון באנוויל. רומן קודר, איטי ויפה על פרופסור בגמלאות לתולדות האמנות, שלאחר שהתאלמן מאשתו האהובה חוזר אל העיירה הנידחת שבה בילתה משפחתו את חופשת הקיץ שלה בילדותו, ונזכר באירוע טראומטי שפקד אותו באותה תקופה. בעקבות הזכייה בבו?קר הצטרפו קוראים רבים למעריציו של באנוויל, וסביר להניח שחלק ניכר מהם איננו מודע לעובדה המשמחת שלצד הקריירה הספרותית ה"רצינית" שלו, באנוויל הוא גם מחבר פורה למדי של ספרי מתח, שאותם הוא כותב תחת שם העט "בנג'מין בלאק". עכשיו, חמוש בזהותו של בלאק, לוקח על עצמו באנוויל אתגר לא פשוט - לכתוב רומן בכיכובו של פיליפ מארלו, גיבור ספריו של ריימונד צ'נדלר ז"ל ואחד הבלשים הידועים והאהובים בתולדות הספרות, שבעיבודים קולנועיים שונים גילמו את דמותו, בין השאר, המפרי בוגרט ורוברט מיצ'ם. התוצאה היא "הבלונדינית שחורת העיניים", שהמהדורה העברית שלו ראתה אור לאחרונה בתרגום איכותי של יונתן פיין (שבעצמו ראוי לפרס מיוחד על השימוש התכוף במילה משובבת הנפש "לצן").
זו לא הפעם הראשונה שבה סופרים שאינם צ'נדלר מעלים באוב את דמותו של פיליפ מארלו. ליתר דיוק, עשרים וחמישה סופרים כבר עשו זאת לפניו, במסגרת אנתולוגיה שהתפרסמה לרגל שנת המאה להולדת צ'נדלר ב-1988 ובשני מותחנים מאת רוברט ב. פרקר. לא קשה להבין מה גרם להם לעשות כן - החוקר הפרטי מלוס אנג'לס הוא דמות מענגת לקריאה, וכנראה גם לכתיבה. מארלו הוא אדם ציני, מריר ומתוסכל, אבל גם בעל לב זהב, מצפן מוסרי מסוים ואומץ לב שגורם לו להיקלע לצרות רבות. זאב בודד שמנהל יחסי אהבה-שנאה עם המשטרה המקומית ולא מצליח להחזיק מערכת יחסים נורמלית, וגם שתיין כבד, מעשן כבד וצלף מיומן באופן שערורייתי, עם חיבה מיוחדת לשחמט ולנשים יפות. מארלו מתאר את הרפתקאותיו בגוף ראשון בסגנון הייחודי לו, שהוא אפל ומשעשע בו-זמנית, וגדוש עד להתפקע במטאפורות שנונות על גבול המופרכות. לא סתם נחשב מארלו לאחד המייצגים הבולטים, אם לא הבולט ביותר, של ז'אנר הנו?א?ר בספרות ובקולנוע קשה לקרוא אותו בלי לדמיין סקסופון נוגה ברקע.
עלילת "הבלונדינית שחורת העיניים" מתרחשת באמצע שנות החמישים של המאה שעברה, ומהווה המשך ישיר לספרים קודמים מאת צ'נדלר, ובעיקר "שלום ולא להתראות" משנת 1953 (התפרסם כאן בשנת 1985, בהוצאת מודן ובתרגום עמשי לוין). מארלו, כבר לא צעיר במיוחד אבל עדיין בכושר, יושב חסר מעש במשרדו ביום קיץ לוהט אחד, כשלחדר נכנסת קלר קוונדיש, צעירה בלונדינית (נו, ושחורת עיניים) עוצרת נשימה, בת למשפחה עשירה של יצרני בשמים ותמרוקים. קלר מבקשת ממנו לאתר את המאהב שלה, עבריין צעצוע עלוב נפש שלא ברור מה היא מצאה בו מלכתחילה, שנעלם מעל פני האדמה ונחשב למת, אם כי היא מתעקשת שראתה אותו חי ובועט במו עיניה זמן קצר קודם לכן. למרות החורים העצומים בסיפור שלה, מארלו לא מסוגל לומר לא לאישה כה יפה, שבה הוא גם מתאהב במהירות הבזק. במהלך הימים הבאים הוא מנסה להתחקות אחר צעדיו של אותו מאהב ובעקבות זאת חוטף המון מכות וסופג מגוון איומים מכרישי פשע שונים, אבל כמו נבחרת פורטוגל גם זוכה לרגע אחד של עדנה שמפצה על שנים רבות של לו?זריות.
ג'ון באנוויל, אין ספק בכך, הוא מעריץ של צ'נדלר. ההערצה הזו ניכרת בכל שורה ושורה של "הבלונדינית שחורת העיניים". חרף המרחק הרב שמפריד בין דבלין ולוס אנג'לס, מצליח באנוויל לכתוב בסגנון צ'נדלרי למדי, עם מטאפורות חביבות דוגמת "הזקן גיחך לעברי, זחוח ומרוצה כמו תרנגולת שזה עתה הטילה ביצה" (עמ' 21), או "עם [קוקטייל] גימלט כדאי לקחת את הזמן, אלא אם רוצים לקום בבוקר למחרת עם ראש כמו כלוב מלא קקדו" (עמ' 217), בתוספת שלל משפטים שמארלו של צ'נדלר היה יכול להדפיס על כרטיס הביקור שלו, למשל "אני בסך הכול עוד ג'ו סמית שמנסה להרוויח את לחמו ולהישאר ישר. יש אלפים כמוני [...] מיליונים. אנחנו עושים את העבודה שלנו כמו שצריך, אנחנו חוזרים הביתה עייפים בערב, ואין לנו ריח של ורדים" (עמ' 96). במסגרת השחזור התקופתי, באנוויל לא מנסה לעדן את הגזענות האופיינית לשנות החמישים, והדבר בא לידי ביטוי ביחסן של חלק מהדמויות למיעוטים אתניים שונים. זוהי בחירה מוצדקת, על אף חוסר הנוחות שהדבר עשוי לעורר, כי ספר של פיליפ מארלו זקוק לעודף פוליטיקלי-קורקט כמו שדג צריך אופניים.
עם זאת, "הבלונדינית שחורת העיניים" כן סובל מבעיה מהותית אחת הוא לא נגיש לקוראים שאינם בקיאים בביבליוגרפיה של צ'נדלר. כאשר סופר מחליט להשיב לחיים דמות ספרותית אהובה, עליו לקבוע האם קהל היעד של הספר יהיה ציבור הקוראים הרחב או רק המעריצים המושבעים של אותה דמות. "קסטורפ" מאת פאבל הילה הפולני, למשל (התפרסם בישראל ב-2010, בהוצאת חרגול ובתרגום רפי וייכרט), אמנם מתאר את הרפתקאות הגיבור הראשי של "הר הקסמים" של תומס מאן, אבל עושה זאת באופן נהיר ומהנה עד כדי כך שגם מי שמעולם לא שמע על אותו רומן לא יחוש שהוא מחמיץ משהו (מסייעת לכך גם העובדה שמדובר בפריקוול שעלילתו מתרחשת לפני זו של "הר הקסמים"). ספרו של באנוויל, לעומת זאת, לא רק עמוס ברפרנסים לספריו של צ'נדלר, אלא גם עלילתו מסתמכת עליהם במידה רבה, בעוד שהמחבר כמעט ולא מספק רקע או הקשר שיקלו על ההתמצאות. מילא אם היה מדובר רק בדמויות מכותרים קודמים שמגיחות לסיפור מפעם לפעם, ושפרטים עליהן משתדל המתרגם להבהיר בהערות השוליים. הצרה היא שללא היכרות אינטימית עם עלילת "שלום ולא להתראות" לא ניתן להבין חלקים משמעותיים מעלילת "הבלונדינית שחורת העיניים". במצב העניינים הזה, אפילו קוראים שמכירים את צ'נדלר ואת מארלו אבל לא קראו את הספר המסוים ההוא (וזה המקום להתוודות שגם אני נכלל בקבוצה חסרת מזל זו) יתקשו להבין עד הסוף את ספרו של באנוויל, כיפי ככל שיהיה. גרוע מכך, פיתרון התעלומה שאמור להיות מפתיע ודרמטי ייראה בעיני אותם אנשים סתמי לגמרי, מכיוון שגם הוא מבוסס במלואו על דמויות ואירועים מאותו ספר שהם לא קראו. במובן זה, באנוויל דווקא רחוק מלהיות נאמן לצ'נדלר, שאת ספריו אפשר לקרוא ללא סדר מסוים וליהנות מהם הנאה שלמה.
לאור העובדה המצערת שצ'נדלר ופיליפ מארלו כבר לא ידועים ואהודים כפי שהיו לפני כמה עשורים, ועל אף היותו קולח ומהנה לקריאה, בסופו של דבר מדובר בספר נישתי למדי שכתב מעריץ עבור מעריצים אחרים. אמנם Fan Fiction פרי עטו של מחבר מוכשר במיוחד, אבל עדיין Fan Fiction. קהל היעד המובהק שלו אותם מעריצי ריימונד צ'נדלר קוראי עברית שזוכרים היטב את עלילת "שלום ולא להתראות" הוא מצומצם במקרה הטוב ואפסי במקרה הרע. הכישרון של באנוויל/בלאק, ההומור שלו, והחיקוי המרשים של סגנון הכתיבה והמניירות של צ'נדלר הופכים את "הבלונדינית שחורת העיניים" לספר חביב מאוד ומהנה למדי. לא בטוח שזה מספיק.
"הבלונדינית שחורת העיניים" / בנג'מין בלאק. מאנגלית: יונתן פיין. הוצאת עם עובד. 304 עמודים.