נושאים חמים

קורדרוי 133: 30 שנה לאלבום ששינה את דרכה של R.E.M

בסוף יולי 1986 הגיע "Lifes Rich Pageant", אלבומה הרביעי של R.E.M. המהות שלה הלהקה לא השתנתה: סטייפ ושות' עושים רוקנרול דרומי עם שורשי פולק ופאנק, אבל מבין השירים מציצים אסתטיקה פופית והיסודות של העתיד לבוא

1986. אחרי שלושה אלבומים בשלוש שנים, שניים מהם מהמכוננים של העשור, R.E.M הם עדיין נסיכי האינדי של ארצות הברית. סוניק יות' וג'יזס אנד מארי צ'יין הם אמנם השמות היותר נכונים של הרגע, כבר אז היתה תחלופה מהירה, אבל שש שנים אחרי שהחליטו להקים להקה, מייקל סטייפ, מייק מילס, פיטר באק וביל ברי הם נערי הפוסטר של רדיו הקולג'ים. לא רק בבית - את'נס, ג'ורג'יה - בכל מקום.

מסביבם יהום הסער, אלבומי מיינסטרים ענקיים הופכים את השנה הזאת לאחת המשמעותיות לא רק של שנות השמונים, אלא של ההיסטוריה: "The Queen Is Dead" של הסמיתס, "Master Of Puppets" של מטאליקה, "Graceland" של פול סיימון, "So" של פיטר גבריאל, "True Blue" של מדונה, "Slippery When Wet" של בון ג'ובי, "Licensed to Ill" של הביסטי בויז, "Black Celebration" של דפש מוד, "Parade" של פרינס, "Invisible Touch" של ג'נסיס, "Please" של פט שופ בויז, "A Kind of Magic" של קווין, "The Final Countdown" של יורופ, "True Colors" של סינדי לאופר, ועוד ועוד. R.E.M הם עדיין אינדי, והחוקים ברורים: תישארו יהלום לא מלוטש, שמור היטב, ואל תצליחו מדי. קטן זה טוב.

אבל אז, בסוף יולי, מגיע אלבום מספר ארבע: "Lifes Rich Pageant". בביקורת במגזין "רולינג סטון" כתבו ש"בשביל R.E.M, האנדרגראונד מסתיים כאן". הם צדקו. אמנם המהות לא משתנה: סטייפ ושות' עושים רוקנרול דרומי עם שורשי פולק ופאנק, אבל מבין השירים מציצים אסתטיקה פופית והיסודות של העתיד לבוא. R.E.M עדיין לא מיידיים כמו שיהיו כעבור כמה שנים, הכוונות של סטייפ עדיין לא לגמרי נהירות, אבל משהו כאן קצת אחר. במבט לאחור, הוא אכן הגשר בין העבר לבין המחר, בין האנדרגראונד לבין הרגע שבו תהפוך להיות אחת מהלהקות הגדולות בעולם.

"Lifes Rich Pageant" מצליח לרגש אותך גם אם אתה לא בדיוק מבין למה. מצד אחד הוא אחד מהאלבומים הכי אנדרייטד של הלהקה. מצד שני רבים ממעריציה בוחרים בו פעם אחר פעם בתור האלבום הכי טוב של R.E.M, וגם אלו שנשבעים ב-"Murmur", הראשון שלהם, ואלו שמתעקשים על "Reckoning", השני, וגם מי שנמנים על ז'אנר מכורי "Automatic for the People" המאוחר יותר - יודעים שזה אלבום מיוחד במינו. ככל הנראה "LRP" מייצג בצורה הטובה ביותר את מי שהלהקה היתה באמת, אלבום שמציג הרכב מפוקס בשיאו האמנותי (לא מעט בעזרת המפיק דון גמאן, מי שהפך את ג'ון מלנקאמפ לכוכב מיינסטרים). אלבום מלא בטחון אבל עדיין קצת מסתורי, האלבום שבו סטייפ, בן 26, התחיל להיות יותר פוליטי, ובעיקר התחיל למצוא את הקול האמיתי שלו, תרתי משמע.

"Lifes Rich Pageant" הוא אלבום אופטימי, שמצד אחד מסמן את הרעות החולות באמריקה של אמצע שנות השמונים, פוליטית וסביבתית, ומצד שני קורן מאהבת אדם ומניע לפעולה. היום אקטיביזם אפשר למצוא בעיקר בפוסטים בפייסבוק (ובאינסטגרם של מייקל סטייפ), לפני 30 שנה זה היה אחד מתפקידיה של המוזיקה, ו"Lifes Rich Pageant" עושה את זה עם פתיחה מהממת. שתיקה משמעה הסכמה, שר סטייפ ב"Begin the Begin", בואו נתחיל מהתחלה. אנחנו תקווה למרות הזמנים האלה ("These Days"). מוכרים לנו את השמיים אבל זה לא הסוף, סטייפ ומילס שרים יחד בהרמוניה משגעת באחד מהשירים הכי יפים שR.E.M הקליטו, "Fall on me", שהיה יכול להיות מושלם אלמלא היה כל כך קצר. ויש גם את "Cuyahoga" שמבכה את הזיהום של הנהר בעל אותו השם באוהיו ואת היחס לאינדיאנים, וגם את "I Believe" ואת What If We Give It Away?"" האהובים עלי במיוחד, צמד שירים שאת הדי.אן.איי שלהם אפשר למצוא בלא מעט קטעים מאוחרים יותר. המסר, שמוגש בתשוקה סוחפת: אל תפחדו, תעשו.

הייתי בן 12 כשהאלבום הזה יצא. לא ידעתי מי ומה זה R.E.M. ועד כמה שמוזר לכתוב על אלבום שיצא לפני 30 שנה ושלא היה חלק מהחיים שלי בזמן אמת אלא רק שנים רבות מאוחר יותר, כשחזרתי אליו כעת הוא הרגיש לי רלוונטי ומלא חיים. אולי זה כמו להסתכל על תמונות מאד ישנות שלך ולנסות להיזכר מי היית. אני לא זוכר מי אני הייתי, אבל ההאזנה המרתקת לאלבום הזה מאפשרת לדמיין מי R.E.M היו אז: להקה שממש ממש לא רצתה לכבוש את העולם, אולי רק קצת לתקן אותו. על הדרך היא תיקנה את הלבבות של הרבה מאד אנשים, ועם כל הכבוד לזיהום אוויר, זה מה שמוזיקה באמת אמורה לעשות.