נושאים חמים

קשוב מאוד 147: "הגולה" של דודו טסה יחזיר הביתה גם את מי שמיצה

אלבומו החדש של טסה מציג אותו עם אותן טביעות אצבע מוכרות, אבל רענן מתמיד, חיוני, מדויק. לא מופרך לקבוע כי זהו כנראה האלבום המקורי הטוב ביותר של טסה בקריירה שלו

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
צילום: טל שחר עריכה: קובי בן שושן

כמעט והתחלתי להשתעמם מדודו טסה. יש לו כבר סגנון מזוהה ותימות ידועות: רומנטיקן אורבני מודרני, שתיין, מסתובב ברחובות באמצע הלילה, זועק ובוכה. אבל הופתעתי: האלבום החדש שלו, "הגולה", מציג את היוצר עם אותן טביעות האצבע, אבל רענן מתמיד, חיוני, מדויק. לא מופרך לקבוע כי זהו כנראה האלבום המקורי הטוב ביותר של טסה בקריירה שלו, המתעלה גם על "סחרחורת" ו"עיר ובהלות" המצוינים.

"הגולה" בולט במיוחד על רקע המדבר של הרוק הישראלי בשנים האחרונות, מדבר שלא נראה שאנחנו בדרך החוצה ממנו. ההצלחה העקבית של טסה להתעלות מעל לשיממון הזה ולהפתיע, להתפתח ולהשתכלל מגלה לנו שהוא עומד היום בליגה של הגדולים באמת. האירוח של ברי סחרוף בלהיט "לאן תקחי אותי היום" הוא רק החותמת האחרונה על העניין הזה.

טסה, מבצע מצוין ממילא, שיכלל את המיומנויות שלו: הוא פותח את האלבום בשיר מינימליסטי כמעט ללא ליווי, ברוחו של חברו/מורו יאיר דלאל: "הבדידות הארוכה", שכתב אלי אליהו – העומד גם מאחורי שיר הנושא של האלבום הקודם של טסה, "עיר ובהלות" - הוא בכלל שיר על שתיקה. מתוך השתיקה הזאת מצליח טסה לברוא נפח מוזיקלי מרשים כמעט רק עם הקול שלו. ובתוך הנפח הזה: אימה, חרדה, עייפות, סיוטים, ניסיון חיים. זה בקלות אחד הביצועים המרשימים של טסה בכל הקריירה שלו. בשיר מבריק אחר מתקרב טסה לכיוונים של דראם אנד בייס. רוב הזמן הוא נשאר במחוזות של רוק מצוין.

האלבום לא מאבד גובה בשום שלב. רבים מהשירים כאן מתבססים על שיתוף פעולה צמוד עם גלעד כהנא (ג'ירפות). החיבור בין השניים, שנמשך כבר כמה שנים והוליד בין היתר את הלהיט "אל תאמר" של יובל דיין, הוא לכאורה מוזר: כהנא הוא אמן האסוציאציות הבלתי סבירות, ולעומתו העולם של טסה מוגדר היטב בדמות שלו. ובכל זאת, משהו טוב קורה בין השניים, ובמשהו טוב אני מתכוון לשיר הנושא. אני מודה, התאכזבתי בהתחלה מ"הגולה". הוא נשמע לי כמו הרבה דברים שכבר שמעתי מדודו טסה, באופן כמעט גנרי. אבל טעיתי: "הגולה" הוא שיר שלוקח את טסה לקצה שלו, גרוב מזרחי שמסתיים בדמעות: "איך כולם נוסעים להם / מקומות שמורים / ולי אין לאן לחזור, אין לאן לחזור / חברים טובים היו לי / כולם הרוסים - וכבר אין מי שיבוא". כשכולם מסביב התחילו לזמזם את השיר הזה, נעשה ברור לאט לאט שלא מדובר רק בלהיט נוסף, אלא בתחושה שדור שלם הולך איתה ומדחיק.

ומעניין שטסה מציג את עצמו כגולה. הוא לכאורה בן הבית הטבעי של המוזיקה בישראל כיום: גיבור גיטרה עדכני בשיאו, מוזיקאי מזרחי שעושה במקורות שלו שימוש חדשני, אינטלקטואל וזמר אהוב. ברי סחרוף דרש: "אתה נמצא כאן", כלומר: בבית. אבל טסה לא מרגיש בבית כלל. גם אביב גדג', בן לאותה משפחה מוזיקלית, עסק באפשרות של גלות באלבומו הקודם והמופתי, "ילדים של מהגרים". המסקנה העצובה המתבקשת מכך היא שהמקום הזה נעשה יותר ויותר מנוכר. האם טסה גלה מארצו של סבו, עיראק? האם הוא גולה מישראל? לא – זו האפשרות השלישית: דודו טסה מייצג פליטות אישית, פליטות של מי שלא מרגיש בבית מביתו, ומתגעגע למקום שאינו קיים. שיר אחר באלבום נקרא "נסענו רחוק כדי לאהוב". האם זאת הסיבה שבגינה יצא לגלות? ואם כך – האם לא כדאי להישאר שם?

השורה התחתונה של "הגולה" היא השלמת הדרך של טסה למועדון של אמנים כמו אביתר בנאי או אסף אמדורסקי – אמנים שהם לא רק מעניינים בפני עצמם, אלא כאלה שזורחים ומקרינים על כל השאר. עם קצת מזל, הוא ימשיך להשתפר גם באלבום הבא.