נושאים חמים

לב אנגלי: מוריסי הגיע כדי לבאס את הקהל הישראלי, אבל לא תהיה תביעה ייצוגית

בחירת שירים לא מושלמת המורכבת רובה ככולה מתקופת הסולו שלו, ברקע סרטונים קשים לצפייה של קטעי אלימות משטרתית ושחיטת חיות, אבל גם קול צלול ותקשורת מקסימה עם הקהל - מוריסי בהיכל התרבות הזכיר שלאהוב אותו זה לקבל אותו על אף מגרעותיו

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
מוריסי בישראל, היכל התרבות (ניב אהרונסון)
שר שירים של מוריסי. מוריסי (צילום: ניב אהרונסון)

המחלוקת המשפטית סביב האיכות האמנותית של הופעתה של סיה בפארק הירקון סימנה עידן חדש בשוק ההופעות המקומי. עידן שבו על המפיקים להתנהל בשקיפות רבה יותר ועל הקהל לשמור על מודעות צרכנית. כשירות לציבור הנה כמה דברים שכדאי לדעת לקראת הופעות הקיץ הנותרות: מייג'ור לייזר יגיעו לארץ בלי אלי גולדינג, מו ו/או ג'סטין ביבר; איגלס אוף דת מטאל מסתובבים בעולם ללא חצי מהצמד המייסד, טיפוס מופנם בשם ג'וש הומי; קווין של היום כוללת רק מחצית מחבריה ובמקום סולנה האגדי, שמת כבר 25 שנה, צירפה זוכה ריאליטי שירה; ואחרון חביב, מוריסי – וזה השוס הבאמת גדול – שר שירים של מוריסי.

חשוב לשים את האצבע על הנקודה הזו כי את מוריסי אנשים אוהבים כי הוא מוריסי, אבל הרבה יותר אנשים אוהבים כי היה חלק מלהקת הסמיתס. ולמרות שהוא מתנער מחבריו לשעבר ללהקה הוא לא מתנער מהשירים עצמם. אנחנו יודעים את זה כי בשני הביקורים הקודמים הוא פינק עם קלאסיקות כמו "How Soon is Now" או "There is a Light That Never Goes Out". סיבוב ההופעות הנוכחי לעומת זאת – וכאן נכנס עניין המודעות – רחוק מלהיות כזה. למעט שני שירים, שגם הם לא להיטים קלאסיים, הסט הורכב מקריירת הסולו של מוריסי שהחלה ב-1988. וגם כסט סולו הוא לא היה מושלם. למעשה האלבום שממנו נוגנו הכי הרבה שירים היה האחרון שלו "World Peace Is None of Your Business" מ-2014. לא אלבום רע אבל גם לא משנה חיים (סטנדרט שחלק מאלבומיו האחרים של מוריסי כן הצליחו לעמוד בו).

מוריסי בישראל, היכל התרבות (ניב אהרונסון)
תיקשר עם הקהל, סימון וי חשוב במחוזותינו (צילום: ניב אהרונסון)

לאחר כשעה איחור, שחצי ממנה בוזבזה על וידיאו-מיקסטייפ מייבש שהוקרן על מסך ענק, נערך (כנראה) על ידי מוריסי, כלל קליפים מגוונים (הראמונס, לו ריד) לצד קטעי שירה וציטוטים, ומתח את סבלנות הקהל - עלה מוז על הבמה. יפה היה להיווכח שעד כמה שהאיש ידוע כצנון נרגן, הוא לא סירב לאף לחיצת יד מהקהל ואף מצא זמן לחתום למעריץ תוך כדי שיר; למרות מצבו הבריאותי המעורער הוא עדיין נע על הבמה בחיוניות וחינניות; ולמרות העובדה שעברו 30 שנה קולו עדיין צלול ומדויק. לכל אורך ההופעה הוא תקשר עם הקהל, הודה לו והגיב לו (סימון וי חשוב במחוזותינו), ובגדול, למרות כמה בעיות מובנות ומתוכננות שאליהן נגיע עוד רגע, היה די מקסים לכשעצמו.

בעיה לא מתוכננת כנראה היתה הסאונד הנוראי עד כאב בהיכל התרבות. למרות שהמקום מאפשר אינטימיות שחסרה בגני התערוכה למשל, שם הופיע בפעמים הקודמות, האולם הרגיש קטן מדי לצלילים הכבדים שהפיקו מוריסי והלהקה (פתאום האפשרות לראות אותו במקום פתוח כמו קיסריה נראית הגיונית הרבה יותר, ולא רק מסיבות רומנטיות). הרעש עצמו אולי פגע באוזניים אבל לא באיכות ההופעה, ובכל זאת לא היה זה מופע סוחף לכל אורכו. בעיקר בגלל בחירת השירים, שאולי ליטפה את המעריצים הכבדים אבל התנכרה לכל השאר. אחרי פתיחה סוערת עם "Suedehead" ו-"Alma Matterrs" המשיך מוריסי עם כמה שירים בולטים פחות מאלבומים זניחים יותר, והשאיר את הסט כולו על רכבת הרים אנרגטית.

מוריסי בישראל, היכל התרבות (ניב אהרונסון)
כנראה היה מקבל בלוק בפייסבוק (צילום: ניב אהרונסון)

בנוסף לסאונד ולסט הלא פשוט, מי שעשה מאמצים כבירים לחבל ב"הנאה" מההופעה היה מוריסי עצמו. כבר בשיר הרביעי כשניגן את "Ganglord" (בי-סייד מ-2006) הופיע על המסך אוסף ערוך של קטעי אלימות משטרתית, חלקם גרפיים וקשים לצפייה. באותו רגע היה די ברור שמוריסי לא כאן כדי לבדר אותנו (או במילותיה של שותפתי לחוויה: "הוא בא לבאס"). אם זה לא היה קשה מספיק, אז בביצוע לשיר "Meat is Murder", אחד משני השירים היחידים של הסמיתס בהופעה (השני היה "What She Said"), הוקרן על המסך אוסף קשה עוד יותר מבחינה גרפית של שחיטות בעלי חיים. קליפ ישראלי אגב, עם אוסף של שוטים מקומיים ותרגום לעברית. לא נעים להודות אבל אם מוריסי היה חבר בפייסבוק כנראה שהוא היה מקבל בלוק.

המעשה הזה – סגירת אלפי אנשים באולם חשוך והקרנה של סרטי זוועה כדי לקדם את האג'נדה שלו – נסלח בעיקר כי הוא עקבי עם אופיו של מוריסי, שתמיד נע על הגבול בין צדיק לצדקן. הוא נסלח עוד יותר כי בין אם הישרת מבט לזוועה או הפנית את מבטך, המוזיקה ברקע סיפקה את הרגעים היותר חזקים של הערב. שילוב בין התשוקה המובנית של מוריסי לשנות את העולם, תשוקה שעדיין לא כבתה, לבין שיר מהתקופה שמסרי מחאה ישירים ופשוטים עוד נשמעו עליו טבעי.

מוריסי בישראל, היכל התרבות (ניב אהרונסון)
עדיין נע בחיוניות ובחינניות (צילום: ניב אהרונסון)

השירים החדשים שלו פחות עומדים במשימה המורכבת, ושניים מהם בעייתיים ממש. ב-"World Peace Is None of Your Business" הוא קורא לנו לא להצביע בבחירות; ב-"The Bullfighter Dies" הוא מביע שמחה לאיד על מותו של לוחם שוורים; בשניהם הוא מעודד את הקהל למחוא כפיים למסרים שהם לכל הפחות שנויים במחלוקת. יתכן שאם אלו היו שירים טובים יותר זה היה נסלח.

וזו בדיוק המורכבות בהופעה של מוריסי, שמונעת ממני לצאת במסקנה חד משמעית אם היתה זו הופעה "טובה" או "רעה". אולי כי לאהוב את מוריסי זה לקבל אותו על אף מגרעותיו. אחרי 30 שנה ושני ביקורים קודמים, נדמה שכל מי שהגיע לראות אותו שוב עשה זאת עם המודעות הזו, ולכן למרות כל הנכתב לעיל תביעה ייצוגית לא תהיה כאן. לסיכום אפשר לצאת בכל זאת עם שורה תחתונה ומסר קטן ומנחם למעריצי סיה: בקונטקסט של סרטונים שקהל ישראלי זכה לצפות בהם על מסכי ענק במופעי מוזיקה – פתאום צילומי ארכיון של הרקדנית מאדי זיגלר לא נראים נוראיים כל כך.