כשמדברים על סאטירה ישראלית מקום המדינה ועד ימינו, השם הראשון שעולה הוא "ניקוי ראש". אף ש"לא הכול עובר" הקדימה אותה והיתה לתוכנית המערכונים הראשונה מסוגה בטלוויזיה הישראלית, "ניקוי ראש" משמשת עד היום אורים ותומים לחופש הביטוי בחברה שלנו. היא מוערכת כל כך במיוחד משום שבניגוד לימינו, העזה לפלס את דרכה המחוצפת בתוך ערוץ שידור יחיד ובודד.
שתי עונות בלבד היו לתוכנית. בהפסקה שביניהן, מפברואר עד אוקטובר 1975, נולד "Zoo ארץ, Zoo?", קובץ סאטירי של מאמרים, קריקטורות והגיגים הזויים. בכתיבתו נטלו חלק הכותבים הבכירים של "ניקוי ראש" אפרים סידון, ב. מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי, ואל הרביעייה הזו הצטרפו שני מאיירים צעירים: דודו גבע ודיק קודור. כך באה לעולם יצירת מופת (שהחלה בעיתון הסטודנטים "פי האתון" ועברה משם ל"העולם הזה"), ועליה נשענה במשך שלושה עשורים שלמים, עד מותו של גבע, הסאטירה הכתובה בתקשורת הישראלית.
41 שנים אחרי, החליטה "כתר" להוציא מהדורה חדשה של "Zoo ארץ, Zoo?". מדוע דווקא עכשיו? לא ממש ברור, אבל זהו צעד מבורך. ראשית, משום שנוצר רושם שתהילתו של הספר הזה וחשיבותו בדברי ימי הסאטירה הישראלית מעט נשחקו. כנער קניתי אותו רק בסוף שנות ה-80, בזמן שסדרת "יוסף ואחיו", "יומן הפקיד", "דרדר במדבר" ו"דרדס במכנס" כבר מעלים אבק על המדף. הוא תמיד נראה פחות טוב ומהודק מהם. עדיין מצחיק, אבל היה בו, לטעמי, עודף מלל ופחות קריקטורות. בקיצור, לא מספיק דודו גבע.
הראייה הזו עושה את העוול המוכר שאותו חווים לא אחת האבות המייסדים בכל תחום הטרמפיסט שעלה על העגלה מתגלה כיוצר החשוב והחסר מכולם. הקלילות השטותית וחסרת הגבולות של גבע מתנוססת עד היום בגאון ב"Zoo ארץ, Zoo?", עם השילוב הקטלני והנוקב בין משחקי מילים לתמונה מבדרת ("אבות אכלו בוקסר", "המדינה זה עני", "אנא פרענק") ומעלה געגוע עז. עם זאת, צריך לזכור שחבורת סחב"ק - סידון, חנוך, ב., קובי היא-היא האחראית ההיסטורית לפיתוח וטיפוח הסאטירה הישראלית שאנחנו מכירים עד היום. די אם נזכיר שסידון ומיכאל כתבו את "קרובים קרובים", שאחד משחקניה, מולי שגב, יצר את הפרה הכי קדושה במדיה של ימינו.
אבל לא יהיה זה הוגן לסכם את משמעותה של "חבורת סחב"ק" בחשיבות היסטורית. יש להודות, רוב התוכן ב-"Zoo ארץ, Zoo?" נראה היום כבד, מיושן ולא רלוונטי, כפי שניתן, אולי, לצפות מספר מסוג זה לאחר קילומטראז' של יותר מ-40 שנה. עם זאת, בניגוד ל"ילקוט הכזבים" שהופיע בהוצאה מחודשת ב-2009 והוכיח כי רק ערכו התרבותי הקדום נשמר, כאן עדיין לא מעט מהטקסטים רלוונטיים, מעלים חיוך ולפעמים אף למעלה מכך. יש בו הכול מהכול הגחכה של כותבי טורי הדעה בעיתונים ("סילבי ששת"), "מאמרי מערכת" מקיפים, ידיעות "חדשותיות", הכרזות פוליטיות סרות טעם והכול בלי חשבון וללא הכתבות מגבוה.
ובאמת, לא היה שם שום חשבון. למשל, סביר שעל משפט כמו "אודי המיואש מיד-המעביר שואל: אני בן 6.5 ומזה שנתיים שאני מאונן באופן סדיר", כותבים סאטיריים של ימינו היו חושבים טוב אם להעלות על הנייר. אלא שהחבורה הזו לא ראתה בעיניים, מאחר שקיבלה גב מההצלחות המוכחות של "ניקוי ראש" ובמיוחד מהפינות ב"העולם הזה", אז השוט שחתך הכי עמוק בבשרה של החברה שלנו. דווקא העובדה שלא היה שפע כזה של ערוצי תקשורת סייעה להם לעשות מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים, ללא כל התערבות וסירוס תוכני.
הסאב-טקסט הכי משמעותי שעולה מהעלעול המחודש ב-"Zoo ארץ, Zoo?", הוא ששום דבר לא באמת השתנה מאז. הראייה הפוליטית של מנהיגינו נותרה מקובעת, המחאות על עליות המחירים, האפליה בציבור הערבי, יוקר המחיה והפערים החברתיים והכלכליים היו שם גם באמצע הסבנטיז. אפילו הנוכחות הדתית הייתה מורגשת היטב, עוד לפני שהמפלגות הללו החלו להיות חברות קבע בממשלות ישראל. ייתכן שזהו דווקא מסר חיובי. השיח הציבורי נראה לנו היום בהמי יותר, חד-כיווני ושופע בסתימת פיות וצעקנות, אבל כנראה שאף פעם לא היה פה באמת יותר טוב. רק, אולי, יותר מצחיק.
"Zoo ארץ, Zoo", ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון ודודו גבע, הוצאת "כתר".