נושאים חמים

מדור גיהנום 12: הלהיט הוויראלי שהפך לשובר קופות מהנה

הסרטים הקצרים של דיוויד סנדברג הפכו אותו מקולנוען שבדי אלמוני לאחד השמות החמים בהוליווד. "כיבוי אורות" פרי עטו מוכיח כי בהחלט יש לו כישרון, אבל הוא צריך להיזהר יותר ולהתרשל קצת פחות

לפני שלוש שנים, דיוויד סנדברג השבדי היה עוד קולנוען אנונימי מתוך עשרות אלפים אחרים שחולמים להתברג בתעשייה. רובם ככולם יודעים כי דינם להתאכזב: ככה זה כשהסיכוי לפרוץ משול להסתברות ללכידת ברק בבקבוק.

היוצר הצעיר, האלמוני ועמוס החובות השכיל ללכוד את הברק הזה. לשם כך, הוא יצר בין 2013 ל-2016 שמונה סרטי אימה קצרצרים. כל אחד מהם נמשך בין חמש עשרה שניות לשלוש דקות, היה כמעט נטול דיאלוגים והציג דמות שמתמודדת מול אלמנט על-טבעי כזה או אחר. במידה מסוימת, סרטים אלו הזכירו את עבודותיו המוקדמות של ז'ורז' מלייס, הקוסם שהשתמש בתחילת המאה הקודמת באמנות הקולנוע המתפתחת כשק הלהטוטים האישי שלו.

אחד מאותם סרטים של סנדברג, "כיבוי אורות", נשלח לתחרות סרטים קצרים אזוטרית ועל אף שלא זכה בה, הפך להיט ויראלי ובסופו של דבר צד את עינו של המפיק לורנס גריי. האחרון ראה פוטנציאל לסרט באורך מלא, וגייס למשימה את ג'יימס וואן – האיש שעומד שמאחורי סדרות "המסור", "לזמן את הרוע" ו"הרוע שבפנים" ומי שמסוגל לגעת בצואה של כלב ברחוב ועדיין לצאת עם רווח כספי. יחדיו העמידו השניים לרשותו של השבדי, שעד ליום ההפקה הראשון מעולם לא עבד עם צוות, תקציב אסטרונומי מבחינתו: חמישה מיליון דולרים.

בסוף השבוע האחרון, הגיע "כיבוי אורות" למסכים בארץ, וכך ניתנה לקהל הישראלי אפשרות לבדוק אם מה שהחל כגימיק קטן וחביב, יכול לעבוד גם כסרט באורך מלא. אז מה התשובה?

כיבוי אורות (יח"צ)
שחקניות מהפנטות. מתוך "כיבוי אורות" (צילומים: יח"צ)

ובכן, "כיבוי אורות" נפתח בסצנה שהיא למעשה סרט קצר בפני עצמו. היא מתרחשת במה שנראה כמפעל לייצור בובות חלון ראווה, ושני השחקנים המרכזיים בה, בילי ברק וכן לוטה לוסטן, רעייתו של הבמאי ומי שכיכבה בכל עבודותיו הראשונות והקצרצרות, מסיימים את תפקידם כאן מיד עם סיומה. לאחר מכן אנו נחשפים למי שתהיה הגיבורה האמיתית לאורך כל הדרך, רבקה.

בגילומה של השחקנית האוסטרלית המהפנטת תרזה פאלמר, מתגלה רבקה כצעירה מרדנית שעזבה את בית הוריה בגיל צעיר וחיה בעצמאות מוחלטת בעיר הגדולה. למעשה, היא כה עצמאית, עד שאינה מאפשרת לבן הזוג שלה מזה שמונה חודשים להישאר לישון בדירתה ולו לילה אחד.

בהמשך, מקבלת רבקה טלפון מאחות בית הספר היסודי שבו לומד אחיה הקטן, מרטין, שעדיין מתגורר עם אמם. מתברר שהילד לא ישן כבר כמה ימים עקב התנהגותה הביזארית של האם, שמסרבת לקחת את התרופות שלה, מכבה תמידית את כל האורות בבית ומשוחחת עם חברה מסתורית ומפחידה, שהופכת גלויה רק תחת מעטה החשכה.

למרות מחאות האם, רבקה לוקחת ממנה את הילד ומעבירה אותו לביתה. שם, מנסים השנים יחדיו לשים קץ לפחדים המשותפים של שניהם, ולפתור את התעלומה סביב אותה חברה מסתורית. בקיצור, סיפור המסגרת המזכיר את "השער", סרט האימה המשובח שביים מייק פלאניגן לפני שלוש שנים.

כדי להציג את הסיפור הזה, סנדברג משתמש כמעט בכל הטריקים שהיו בסרטיו הקצרים: משחקים בחושך ואור, אובייקטים שזזים בהתאם לפרספקטיבה ורעשים מטרידים של ציפורניים מגרדות. האלמנטים הללו הם קלישאות חבוטות בז'אנר האימה, אבל הבמאי השבדי מצליח להגיש אותן בצורה מרעננת למדי, וחוסך מאיתנו את ההרגשה שאנו צופים באותו סרט בפעם האלף. נוסף לכך, המפיק ג'יימס וואן השאיל לו את הצלם העולה מארק ספייסר, שעבד עמו בפרק השביעי של "מהיר ועצבני", והוא מעניק לפרויקט דל התקציב מראה מלוטש, אך לא מצועצע מדי.

על אף ש"כיבוי אורות" מספק בסך חווית צפייה מהנה למדי, יש בו חולשות עלילתיות: קודם כל, התסריט מתבסס על הקפצות צפויות (גם כיפיות), במקום שהפחד יבוא מתוך מקום מורכב או מקורי יותר. הכישלון התסריטאי מתבטא גם ברבדים נוספים, בעיקר כשהתוצאה מתבלבלת ברגליים של עצמה בכל מה שנוגע לעקביות ולהיגיון שמאחורי דמות החברה המסתורית. לא מדובר בחטא נוראי, אבל מורגשת תחושה של רישול קל בקצוות. דווקא בתחום השנינות הרומנטית, סנדברג מצליח להבליח עם כמה הברקות בתיאור היחסים בין הגיבורה לבן זוגה, שלא מקבל את האישור להשאיר אפילו גרב אחת בביתה.

כיבוי אורות (יח"צ)
מקפיץ אך חסר שפיץ. מתוך "כיבוי אורות"

באשר לצוות השחקנים, הרי שהוא מצליח רוב הזמן לספק הצגה טובה. חוץ מפאלמר, מי שסוחבת את הסרט על גבה היא מריה בלו. השחקנית, שהציגה בעבר הופעות נהדרות ב"היסטוריה של אלימות", "פייבאק" ומותחנים אחרים, כמעט לא התנסתה באימה עד היום, אך לא מתקשה לשדר אמינות. היא גם משכילה שלא לחצות את גבול ההיסטריה, וזאת אף כי דמותה היתה יכולה ליפול בקלות לתהומות הקומדיה שלא במתכוון.

כבר עתה, "כיבוי אורות" ניצב כהצלחה קופתית מסחררת, לאחר שגרף 65 מיליון דולר בקופות ארצות הברית בלבד, ורק שלושה שבועות מיום צאתו. ברגע זה הוא כבר רווחי יותר מסרטים עתירי תקציב בהרבה, למשל "בן חור" ו"העי"ג" של ספילברג.

זה, כמו גם ההצלחה של "Don't Breath" בסוף השבוע האחרון, מספק תזכורת נוספת לכך שהאימה היא הסוגה הכי קופתית בהוליווד בשנים האחרונות. לפיכך, בשורה שסנדברג כבר קיבל אור ירוק ל"כיבוי אורות 2", לא צריכה להפתיע אף אחד. עוד לפני שזה יקרה, הוא כבר מצלם בימים אלו את "אנאבל 2", ההמשכון לאחד התוצרים הפחות טובים עליהם חתום ג'יימס וואן כמפיק.

הבמאי השבדי מסתמן בראיונות עמו כבחור סימפטי, ואף שניתן להבין את הבהילות שלו להסתער על כל פרויקט, אפשר לקוות שהוא לא ישרוף את עצמו ואת השטיק שלו מהר מדי. מי יודע, מחר יכול לצוץ ביוטיוב סרט של דייוויד סנדברג הבא.