נושאים חמים

קראו את הפרק הראשון של "הקבוע היחידי" מאת יואב בלום

הקבוע היחידי מתרחש בעולם שהמצאה אחת קטנה וגאונית שינתה אותו כליל והציתה מחדש שאלות ישנות על גוף ונפש, על זהות ועל אהבה

הקבוע היחידי (יח"צ)
"הקבוע היחידי (צילום: יח"צ)

היא נשמה עמוק, עיניה מושפלות מטה אל כוס המים שבידה. אור השמש השוקעת הסתנן מאחוריה דרך החלון הפתוח וצבע את אחורי כתפה הימנית.
הסתכלתי עליה, מנסה שוב לאמוד את נכונות הסיפור שלה, תוהה.
גופה נרעד, אולי רק היה נדמה לי, אבל משהו השתנה באוויר שעמד בחדר. כשהיא הרימה את עיניה אלי ראיתי משהו שלא היה בהן לפני שנייה. דחיפות, לחץ מסוים, אולי בהלה.
"דן?" היא שאלה.

גון קולה השתנה גם הוא. אנשים אומרים את השם שלך ככה, באופן הזה, כי הם רוצים להגיד משהו חשוב או מפני שהם סובלים מאמנזיה ואין להם מושג מי אתה. הימרתי על אופציה א'.
היא נעה אלי, בתנועה חדה, נכנסת כולה אל תוך אור השקיעה.
"דן?" שאלה שוב.
התכוונתי להגיד "אלא מי" כשראשה ניתר קדימה, מושך אחריו את הצוואר ובסופו של דבר את הגוף כולו. רק אחרי שגופה נחבט ברצפה קלטתי שהרעש ששמעתי חצי שנייה לפני כן היה אוושת הירייה.

מבטי התרוצץ אל החלון ואל הרצפה. מה לכל ה...?
היא שכבה על הרצפה, חור פעור באחורי ראשה, דם מבעבע מתוכו. דברים כאלה לא אמורים לקרות לאנשים נורמטיביים, בחייכם. שוב?

סרקתי במהירות את החלונות בבניין המגורים ממול. כביסה, מזגן, כביסה, תריס חסר, מדבקה של סנופי על חלון של חדר ילדים. ואז הוא.

חולצה שחורה, שיער אפור, סנטר מסותת לתפארת ומה שנראה כמו רובה צלפים ארוך עם כוונת מעליו. מבטינו נפגשו להרף עין ואז ראיתי את פניו נעלמות שוב מאחורי הכוונת. לאלפית השנייה הילד המפוחד שבי רצה לעמוד ולתהות מה לכל הרוחות קורה כאן, עד שהמבוגר האחראי החליט לפקוד על הגוף להשתטח על הרצפה.

הפלתי את עצמי מטה, ושמעתי בנשימה מבוהלת איך שני קליעים חולפים מעלי ונתקעים בקיר מול החלון. נשמתי בכבדות, מעט בהיסטריה. אני לא גיבור גדול כשיורים עלי, מסתבר. כל יום אתה מגלה משהו חדש על עצמך. רגלה הייתה מונחת ללא תזוזה לא רחוק מפני. לפני דקה עוד פקפקתי בסיפור שלה. עכשיו היה לי ברור שיש בו משהו יותר קיצוני אפילו ממה שהיא דמיינה.

הקליעים פסקו. או שהוא עזב או שהוא מחכה בסבלנות שאתרומם.
זחלתי הצידה, לאט-לאט, אבל בהיפר-ונטילציה, כמו כל נוירוטי מיומן. ייתכן שבשלב מסוים נפלטה ממני יללת פחד קטנה, במקום נשימה. אל תשפטו אותי. אתם לא ראיתם את האישה שאתם אוהבים (טוב, לא אוהבים, אהבתם. או לא אהבתם. נקרא לזה "חיבבתם מספיק בשביל לצאת איתה ולהתחיל לפתח ציפיות עד שפתאום זה פשוט נגמר, לעזאזל") משופדת על ידי קליע באחורי ראשה.

כשהרגשתי שנעתי מספיק הצידה, הרמתי את ראשי מעט, באיטיות, מחפש את החלון שבו היה היורה.
הוא כבר לא היה שם. הרובה שלו היה מונח עדיין על אדן החלון, אבל הוא נעלם. המחשבה שעצם זה שאני מצליח לראות את הרובה אומר שבעצם לא זזתי הצידה מספיק הבהבה בי לשנייה, אבל נתתי לה להתמוסס.
נשכבתי בחזרה על הרצפה.

לא ניקיתי כבר שלושה שבועות וגוש אבק ושערות התגלגל מולי, כמו אחד מהכדורים האלה שעפים ברחובות הריקים של עיירות רפאים במערב הפרוע, רגע לפני הדו-קרב. מוזר למה אתה שם לב, על מה אתה חושב, ברגעים שכאלה.
הסתובבתי על הגב ונשמתי עמוק. נשימה אחת. ועוד אחת.
ועוד אחת אחרונה.

כפות הידיים שלי נקמצו לאגרופים. הציפורניים ננעצו בבשר. פתאום הבנתי שאני כועס.
בן זונה. זה לא נגמר ככה.
קפצתי על רגלי.
חדר עבודה, מדף עליון, קופסת מסמכים כחולה. האקדח שלי ושתי מחסניות חיכו שם. אני לא הולך למטווח ארבע פעמים בשנה בשביל לשכב על הרצפה כשיורים עלי, כמו חילזון. גם לפחדנים יש אקדח לפעמים. אם חושבים על זה, בעיקר לפחדנים.

אני מכיר את הבניין ממול. יש לו שתי כניסות. הראשית פונה לרחוב אבל האחורית מובילה למעין סמטת חניה.
חדר המדרגות. שלוש מדרגות בכל פסיעה.
המבוגר האחראי מלמל משהו על לצלצל למשטרה, אבל עד שאתקשר הוא כבר ייעלם. אפור השיער לא מצפה שאני ארדוף אחריו. הוא חושב שזה נגמר ושהוא פשוט צריך להיעלם מכאן לפני שהמשטרה תגיע. לא יקרה. אני אתפוס אותו בסמטה.
פרצתי החוצה מהבניין בנשימה כבדה. נהדר. עכשיו אני מתנשם גם מירידה במדרגות, לא רק מעלייה. פוץ.

האקדח היה אחוז בימיני בחוזקה. השרירים היו כל כך מהודקים סביבו שתהיתי – בסטייה בלתי נסלחת מהלך הרוח הנקמני שפעם בי – האם בכלל אצליח אי-פעם להוציא אותו מהיד. רצתי אל הסמטה. הידיים מזיעות, והכעס, הכעס, מבעבע מלמטה, מעומק הבטן. עד שהיא כבר הייתה כאן, אתה יורה לי בה?
כשהגעתי לכניסה לסמטה האטתי.
האם הוא עוד כאן? פספסתי אותו?
לא, לא. לא פספסתי. הוא היה שם. בסובארו כחולה, שנסעה היישר מולי.

נעמדתי בעמידת מוצא, או איך שלא קוראים לחרא הזה. העמידה היציבה הזו שבה הרגליים פשוקות והידיים שלוחות קדימה עם האקדח והנחיריים מתרחבים והשפתיים מתהדקות והעיניים מצטמצמות לחרכי ירייה. יכולתי לראות את אפור השיער נוסע לכיווני. שתי ידיו אוחזות בהגה, עיניו נעולות עלי.
הוא האיץ וכיוון את המכונית במסלול שלו היה מצויר על הכביש, היה עובר בדיוק בין רגלי. הוא לא התכוון לעבור מתחתי, כמובן.

מיליוני גמדים רצו בראשי מצד לצד ובידיהם מחשבונים מיניאטוריים, לוחצים על כפתורים בטירוף. מהירות, זמן, דרך, מהירות, זמן, דרך. הוא הולך לפגוע בך. לא תספיק. בוא נהיה הוגנים, במצב הזה, מוצף באדרנלין, אתה לא הולך לדייק כל כך. חישוב מהיר של אחוזי הסיכוי שלי הבהיר מה צריך לעשות. המבוגר האחראי שוב לקח את המושכות ואני זינקתי הצידה. התרסקתי בנשיפת כאב על המדרכה וראיתי איך הסובארו חולפת על פני במהירות.
זה לא הסוף.

נעמדתי במהירות. עוקב אחריה במבטי.
ייצבתי את עצמי, ידיים קדימה, לנשום נכון, לסחוט את ההדק, לא ללחוץ, לסחוט, קנה מלווה מבט, לכוון לגלגלים.
ירייה אחת. שנייה. שלישית.
נשימה.
רביעית.
הרמתי את מבטי לראות אם פגעתי.

מצד אחד, ממש לא. סיכוי טוב שלא הייתי קרוב אפילו.
מצד שני, הסובארו האיצה והאיצה ואז עלתה על המדרכה ונסעה במהירות עצומה היישר אל תוך קיר, ברעם שזעזע את כל הבניין. והתפוצצה.

אז אני לוקח לעצמי מעט קרדיט. נגיד שהקליעים שלי הוציאו אותו מריכוז.

אבל בכלל לא התחלתי את הסיפור הזה מהמקום הנכון.
בואו ננסה שוב.


"הקבוע היחידי"/ יואב בלום, כתר ספרים, 374 עמודים.