נושאים חמים

קורדרוי 137: החדש של ניק קייב הוא התגשמות אימה ועצוב מכדי להכיל

אי אפשר להתייחס ל-"Skeleton Tree" כמו לעוד אלבום, ולא כמו לעוד אלבום של ניק קייב. זה לא אלבום לנגן סתם כי בא לך משהו יפה ברקע. זה לא תקליט שאתה מזמין מישהי לעלות אליך כדי להקשיב לו. אתה פונה ליצירה הזאת בבואך לענות את נפשך

ניק קייב, Skeleton Tree (יח"צ , Kerry Brown)
מכאן, אדוני, אתה עומד בתור הלא נכון. ניק קייב (קרדיט: Kerry Brown)

"מה שקורה כשאירוע כל כך קטסטרופלי מתרחש זה שאתה משתנה. אתה משתנה מהאדם המוכר לאדם לא מוכר. וכשאתה מסתכל על עצמך במראה אתה מזהה את האדם שהיית, אבל האדם בתוך העור שלך הוא אדם אחר" (ניק קייב)

בהופכך להורה, לצד האושר שאין לתארו במילים (יש מי שמנסים, וזה כמעט תמיד נגמר בקלישאות, הגם שהן יכולות להביא לך את תואר "שיר השנה") והגילוי המפתיע מאד בכל פעם מחדש בכל הנוגע לאלסטיות של הלב שלך, אתה לומד לחיות עם משהו שלא באמת הכרת עד אז: חרדה קיומית. היא הופכת לחלק ממך, מקננת ולופתת, וגם אם היא לא מעיקה עליך כל הזמן, אתה יודע שהיא שם. לומדים לחיות איתה, מדחיקים עמוק ככל הניתן, אבל לא מתרגלים אליה. אתה חרד על הילד שלך, חרד לשלומו, חרד לקיומו, חרד לרגשותיו, לנפשו. אתה חרד גם לעצמך, למה יקרה לך אם משהו יקרה לו. איך תתמודד עם הנורא מכל. אני מניח שיש ספקטרום לתחושות האלה, איש איש ונטייתו הקיימת יותר או פחות למחשבות אפלות שמתגנבות ברגע שבו יש פתח קטנטן בשערי הטירה ושורטות את הנפש. לפעמים אתה חזק ועורף את ראשן בטרם פצו את פיהן הארסי, לפעמים אתה נותן להן להטביע אותך. אני צריך להקשיב לילדים שלי נושמים כמה פעמים בלילה. וכשהבת שלי קוראת לי בשלוש לפנות בוקר כי יש לה חלומות רעים, אני תמיד נושא איתי חזרה למיטה את המחשבה הזאת - מה יקרה אם יום אחד - מחר, בעוד שנה, בעוד עשר שנים - היא תקרא לי ואני לא אשמע. היא תצעק את שמי ואני לא אהיה שם בשבילה. אני לא יכול לשאת את המחשבה הזאת, לא מסוגל.

ניק קייב לא היה שם ב-14 ביולי 2015 כשבנו בן ה-15 ארתור נפל אל מותו מצוק ליד ברייטון, לא רחוק מבית המשפחה בעיר. לא רחוק מהאולפן שבו קייב הקליט את אלבומו החדש, "Skeleton Tree". הסיוט הכי גדול של כל הורה דפק על דלתו ושינה אותו לנצח בין רגע, גם כאדם, גם כאבא, גם כאמן. ולא שקייב והאפלה לא היו מיודדים עד אז, אבל לא ככה. היחסים האפלטוניים הפכו לחתונה ללא אפשרות יציאה. הטראומה, מילה פשוטה מדי כדי לתאר את האירוע, נוכחת בכל שנייה, בכל מילה, בכל צליל, של האלבום הזה, ה-16 של קייב והלהקה העוטפת שלצדו, הבאד סידס. אי אפשר לקלף אותה החוצה, גם אם לא ברור עד הסוף איזה שירים קייב כתב והקליט לפני מותו של ארתור. את השיר שפותח את האלבום, "Jesus Alone", הוא כתב לפני, אז איך לעזאזל הוא מתחיל במילים "אתה נפלת מהשמיים, התרסקת בשדה, ליד נהר האדור" (במחוז ססקס, שברייטון היא חלק ממנו)? אין תשובה, ולא תהיה, זה האלבום של ועל הבן שלו, על הבן המת שלו, הנעדר, גם אם הוא יכול היה להיות זהה לגמרי אם ארתור לא היה לוקח LSD ומתרסק. כל משפט נטען במשמעות ספציפית שאי אפשר לפרש בצורה אחרת: קייב הוא אב שכול מוכה צער ויגון שאין באמת דרך להכיל אותם. והאלבום הזה הוא אלבום שהוא כמעט עצוב מדי מכדי להכיל. הוא פסקול לסרט אימה של מישהו אחר שיכול להיות הסרט שלך. אולי כן, אולי לא, מי יודע. שרירותי, מקרי, אין הודעה מראש. טלפון, בום, חיים אחרים מתחילים, מכאן אדוני, אתה עומד בתור הלא נכון. לא, לא נפלה טעות, לא, אין החזרות, מצטערים.

אז אי אפשר להתייחס ל-"Skeleton Tree" כמו לעוד אלבום, ולא כמו לעוד אלבום של ניק קייב, למרות שיש נקודות השקה בינו לבין כמה מאלבומיו הקודמים. אי אפשר באמת לכתוב עליו ביקורת. הוא מעבר למוזיקה שלו, יפה ככל שתהיה, והיא יפה. עדינה, לא מתלהמת, פגיעה, לפעמים לא יותר מאווירה, אבל היא כאן רק בתפקיד מלווה של המילים ושל קולו השבור של קייב, רגע מדבר, רגע שר. קריירה כל כך מפוארת יש לקייב, כל כך משמעותית, והאלבום הזה יהיה זה שבסוף יסמל אותה. כל שיר כאן מרוצץ את גולגלתו של "The Weeping Song". זה לא אלבום לנגן סתם כי בא לך משהו יפה ברקע. זה לא תקליט שאתה מזמין מישהי לעלות אליך כדי להקשיב לו. אתה פונה ליצירה הזאת בבואך לענות את נפשך. זה שוטים ועקרבים. עצב תהומי, ועיניים שמוצפות דמעות בעל כורחן.

בשנה שעברה סופיאן סטיבנס היה חתום על אלבום יפהפה ומאד מאד עצוב, "Carrie & Lowell", שבו הוא נפרד מאמו הגוססת. "4th of July" מתוכו הוא שיר שסוחט אותי בכל פעם שאני מקשיב לו. אבל בסוף אתה אמור להיפרד מאמא שלך, זו דרכו הארורה של העולם. אתה לא אמור - הנה משפט שכאן בישראל אנחנו כבר מורגלים אליו, הטירוף - לקבור את הבן שלך. ואז "I Need You" הופך לשיר הכי מרסק בעולם. מעטים השירים שמצליחים ללכוד כך את ההתנתקות הבלתי הפיכה מהיקר לך מהכל: "Tears in Heaven" של אריק קלפטון, על בנו בן ה-4 שגם הוא נפל אל מותו, אולי כבר מאוס וישיר מדי, אבל לוקח אותך חזרה לאירוע המזוויע בכל פעם שאתה נתקל בו. גם "פרח" של צרויה להב ויהודה פוליקר תמיד יטלטל אותך. עכשיו גם קייב מצטרף למועדון שאין איש שרוצה לבוא בשעריו.

קייב הוא לא הניק קייב ב-"Skeleton Tree", הוא אבא, אבא מקונן, ולמה שתרצה להקשיב לאבא מקונן? למה שתרצה לזמן את הפחדים הכי עמוקים שלך? אין לי תשובה. גם לו אין. השיר כבר לא מתנגן והטלפון כבר לא מצלצל וכלום לא משנה, אמרו לנו שהאלים שלנו יחיו אחרינו אבל שיקרו, תפסיקו לנשום והכל ייגמר. בואי נלך עכשיו, החברה היחידה שלי, תכווני לשמים הרחוקים. בקרוב הילדים יתעוררו, זה לא בשביל העיניים שלנו. האלבום הזה לא מציע שום קתרזיס, על אף שהמילים האחרונות שלו הן "וזה בסדר עכשיו".

לארתור היה תאום לא זהה, ארל. בכל פעם שארל מסתכל במראה הוא רואה את ארתור. בכל פעם שקייב ואם התאומים, סוזי ביק, מסתכלים על ארל, הם רואים את ארתור. אולי זו קללה, אולי זו ברכה. כמו האלבום הזה. אני הולך לשמוע אותם נושמים.