נושאים חמים

קראו את הפרק הראשון של "סלט בגיגית" מאת סיגל אלגרנטי

סיפור התבגרות מרגש שמתרחש בעיר סמוכה לים. רותי היא ילדה מופנמת ורגישה על סף גיל ההתבגרות, שמתאהבת במיכאל, נער שנפלט מביתו בעקבות משבר משפחתי. הם הופכים במהרה לאחים בנפש, אבל אורחת בלתי צפויה מאיימת לגזול את שמחתם

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

הקדמה

בערב שבת מתכנסות הנשים של המשפחה להדליק נרות. פעם גם אני הייתי משתתפת. את כל התפילות הקשות היו מפילים עלי, כי אני ילדה, והשם מקשיב טוב יותר לילדים. למשל, ביקשו שאתפלל בשביל דבורה השכנה, שהיא כבר נורא זקנה, שישלח לה הקדוש ברוך הוא זרע בר קיימא. הזרע של דבורה, השכנה של סבתא, רדף אותי כמה לילות לפני שנרדמתי. מאז אני לא משתתפת יותר.

במקום זה אני מתחבאת מתחת לשולחן הגדול ומקשיבה. את כל הסיפורים אפשר לשמוע מלמטה. באות כולן, אמא שלי והאחיות שלה, והנשים של הדודים שלי, שהן, כמו שלמדתי, לא משלנו. אפשר בקלות להבדיל. קרסוליים דקים, גרביים מעודנים, נעלי עקב והילוך מהוסס — לא משלנו. קרסוליים עבים, גרביים צבאיים והליכה של מפקדת — משלנו.
למשל דוד שאול. אנחנו כבר רגילים שסבתא מתפללת בקולות מתחננים, עם מילים בערבית, שהשם ישלח לו רפואה שלמה — בריאות הנפש ובריאות הגוף. אבל השבוע סבתא שכחה לגמרי מהסוכרת של שאול והצטרפה לאמא, שכבר התחננה להשם בקול לשלום בית ליונה בת שמחה ולראובן בן לאה. לפי הרגליים של אמא שהתהדקו זו אל זו מתחת לשולחן, הבנתי שמשהו לא טוב קורה.

בכל ערב שבת אני מחכה שם, מתחת לשולחן, לדוג את הסיפורים.

יש כאלה עם סוף טוב, וכאלה עם סוף רע, ויש כאלה שהם עדיין באמצע. ישנן ההמתנות של המשפחה, ישנם הנסים, הנפלאות ,המריבות והפיוסים. דרך הרגליים של אלה שהן לא משלנו והרגליים של אלה משלנו אני לומדת על נשים ועל קדושה ועל חול. והכי הרבה אני לומדת למטה, מתחת לשולחן, שנסים, אם מחכים להם בסבלנות מתחת לשולחן, בסוף מגיעים.

המשפחה שלי

אצלנו במשפחה יש דרכים יפות להסביר בקיצור דברים ארוכים. כמו שילדים קטנים לומדים לעשות פרה, דג או כלב, כך אצלנו התרחב המושג, ואפשר לומר עשיתי שאול או עשיתי ציונה וכולם מיד מבינים מה שרצית לספר.

לעשות שאול זה להיכנס לחדר ולזרוק הוראות לכל הכיוונים, בלי לשים לב למה שהתרחש לפני שהגעת. בתור למשרד הפנים, למשל ,לעשות שאול זה להורות לאיש לפניך בתור: תן לי לעבור. כשעושים שאול טוב, האיש נותן בלי שום ויכוח.

לעשות יונה זה להסתכל במבט בוהה במישהו שמבקש ממך משהו. כשעושים יונה, המילים של המבקש מגיעות עד אליך, נתקלות בפנים חיוורות ומבט לא מבין, נעצרות וחוזרות לאחור.

לעשות נעמי זה לדבר עם הילדים במילים יפות בעברית, ולהחליף למילים פחות יפות בערבית כשמדברים עם מבוגרים.

לעשות ציונה זה לחייך אל השכן. אבל לא סתם חיוך, חיוך ציונה .חיוך שיסיח את דעתו מהעובדה שלפני דקה היא כיבתה בקצה העקב את הסיגריה שהיא עישנה בחדר המדרגות, למרות הבקשות החוזרות לא לעשות כך. כשיודעים לעשות ציונה, השכן יחייך בחזרה, ישאל מה שלומך ואם הסתדרת בסוף עם הנזילה.

לעשות ראובן זה לעשות מסובך את מה שאפשר לעשות ישר .לדבר הרבה ולעשות מעט. אני חושבת שלאף אחד לא נעים להגיד את זה, אבל לעשות ראובן זה לשקר ולרמות. ליד ראובן לא אומרים לעשות ראובן. פעם, כששאול ניסה, ראובן התרגז.

לעשות יעקב זה לספר סיפור מבדח, בלי קשר למתרחש. לפעמים כשאמא ודוד שאול רבים בקולות רמים, יעקב נכנס לחדר ומתחיל לספר סיפורים ארוכים מהילדות. כשיעקב עושה יעקב זה מצחיק כל כך, שאפילו אמא ושאול מפסיקים לריב.
לעשות רבקה זה לשבת אחרי ארוחת חג שכוללת שלושים איש ,ובזמן ששאר הנשים מפנות את השולחן, שוטפות את הכלים ומנערות את המפות במרפסת, לשאול את כולם איך היה פאי השזיפים שהכינה ,ולהסביר שנורא היתה רוצה לעזור בשטיפת הכלים, אבל בדיוק עשתה מניקור הבוקר, וחבל שיתקלקל.

לעשות אבא שלי זה מיוחד. בזה כמעט אף אחד לא משתמש. יום אחד, כשאמא חזרה מהעבודה, היא התארגנה כדי ללכת לבדיקות עם סבא, ואחר כך היינו צריכות ללכת למורה, כדי לבדוק אם כדאי להעביר אותי לבית ספר אחר. לאמא נשארו עשר דקות להתלבש ,אחרי שטיפלה בטלפון במריבות שהיו בין רבקה לאסתריקה על האוטו שחיים מכר לשאול.

חבל שלא עשיתי אבא שלך, אמרה לי תוך כדי שהיא פושטת את החולצה הכחולה שלבשה הפוך מרוב שמיהרה. כשהבינה מה אמרה הסתכלה עלי ושתינו פרצנו בצחוק גדול .

ההוא, המשיכה אמא מרוצה מעצמה, בא, עשה סיבוב דאווין קצר ,דפק חיוך של מיליון דולר, ופרש לפני שכל הצרות התחילו.


"סלט בגיגית" / סיגל אלגרנטי. הוצאת מטר.