תל אביב, ה' באייר, תש"ח. בית נעוריה של נעמי פולני בשדרות רוטשילד, השוכן ליד בית דיזנגוף, בזמן בו נולדת המדינה. מהבית השכן שלה, בקומה השלישית, דרך החלונות הארוכים, פולני זוכה להציץ למעמד החגיגי, להיות עדה לרגע המשמח שבו בן גוריון אומר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית".
המושבה כנרת, החודש שעבר. ביתה של פולני, השוכן ליד בית בבעלות משפחת שמעון פרס, בזמן עריכת הריאיון הנשיא לשעבר נלחם על חייו. מביתה השכן, המשקיף לכנרת, דרך ריאיון ארוך, אני זוכה להציץ לנקודות ציון בחייה של אגדת התרבות הישראלית, לשמוע עדויות לרגעים בתולדות הארץ. אולם למרבה הצער פולני לא משמיעה הכרזות חגיגיות, אלא בעיקר כאב, כעס ואכזבה ממדינה אחת, היא מדינת ישראל. מנהיגיה לא יקבלו חותמת של אישור בדרכון הפולני: היא אומרת שראש הממשלה נתניהו "נוהג בעריצות", שמנחם בגין "זעק בפאתטיות" וששרת התרבות מירי רגב "בורה, פשוט בורה".
המדינה השתנתה, אבל הצמה של פולני עדיין במקומה, גם רגע לפני גיל 90. ההגעה לגיל הזה שצפויה בשנה הבאה לא קלה לה, אבל מסיבה מקורית הקושי להיפרד מהמונח "שמוניסטית" שהיא אוהבת כל כך. המונח אומץ על ידי לינה צ'פלין, במאית הסרט התיעודי "השמוניסטים", שפולני היא אחת משלוש הנשים המככבות בו, שיוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים חיפה החודש ובהמשך יגיע גם לערוץ 8. "החלטתי עם חבריי שבשנה הבאה, כשאגיע לגיל 90, אחגוג יומולדת 89 בפעם השנייה, כדי לא להיפרד כל כך מהר מהכינוי 'שמוניסטית', ולמשוך את השמוניזם עוד שנה. גיל 90 לא מפחיד, אבל הוא בפירוש מושיב אותך ואומר לך בסבלנות: חביבתי, נשאר פחות מפחות ממניין שנים. זאת המציאות. אני רואה אותם, כולם נושרים לי. גיל 90 לא מאיים, אבל הוא מושיב אותך ובועט בך דעת".
"בעת האחרונה אני חושבת רבות: מה יהיה, מי יטפל בכלבים, מסכנים החתולים", מוסיפה פולני. "אני מרגישה טוב מאוד, אבל אני מתעייפת בקלות. זה מפריע לי לחיות, העייפות. מפני שיש לי חשק לעשות דבר, אני יוצאת לחצר לבצע, וכעבור זמן קצר גמרתי את היכולת. יש רצון ויש סקרנות, זה ברוך השם קיים והומה הומה, שועט כל הזמן. אבל אני מוגבלת בכושר לבצע את מה שאני רוצה לבצע. יש בלאגן אסוני, למשל בבגדים ובכלי בית, ואני לא רוצה להשאיר לילדים. הבעיה היא שאני סנטימנטלית לחפצים. יש בלאגן בניירת הגדולה והעמוסה".
בזיכרון הקולקטיבי של התרבות הישראלית נעמי פולני כבר מקוטלגת היטב. פולני היא אבן דרך בתרבות הישראלית. הבמאית, הכוריאוגרפית והמעבדת הקולית, שמזוהה יותר מכל כבמאית הלהקות הצבאיות בתחילת דרכן וכמייסדת ובמאית להקת התרנגולים איתה העלתה שתי תוכניות מצליחות שנכנסו לפנתיאון ויצרו רף חדש בתרבות הישראלית. היא גידלה בלהקה את שלושת חברי הגששים ישראל פוליאקוב, שייקה לוי וגברי בנאי, את יהורם גאון, חנן גולדבלט, עליזה רוזן וליאור ייני. פולני קשורה גם לצ'יזבטרון מתחילת דרכו, לחמציצים ולחבורת שירי תנועות הנוער, ותמיד האמינה בכוח הקבוצתיות, האנסמבל, הביחד. "כשאנסמבל שר אתה שומע את היחד ואיך כל אדם שומר על עצמו להיות בתוך המסגרת. אני אוהבת נורא את ההמיה של גברים ששרים", היא אומרת לנו.
פולני היתה בין אנשי התרבות המוכרים הבודדים שהגיעו להלווייתו של נחום (נחצ'ה) היימן לפני כחודש וחצי, בבית העלמין מנוחה נכונה בכפר סבא. לשם ההגינות נציין שלאשכבה בקאמרי בתל אביב, באולם הממוזג, הגיעו לא מעט. כפי שהיימן חשף את מצוקתו הכלכלית, כך עשתה זאת בעבר גם פולני. היימן האשים את המדינה במצוקה זאת, וטען שישראל לא דואגת מספיק לאמניה הוותיקים, אני מזכיר לפולני. "אני לא אוהבת סוג טענות כאלה כמו של נחצ'ה", אומרת פולני. "איפה כתוב שמדינה צריכה לדאוג לאמניה המתקששים? למה לדאוג לאמנים ולא לדאוג לנגרים? זה מאוס בעיני, ולא חשוב שיש ארצות שנוהגות כך. אמנם את האמנים רואים על הבמות, ואת הנגרים, החשמלאים והבנאים לא רואים, אבל הם עושים את עבודתם נאמנה באותה מידה. אבל אני מסכימה לטענה שמחובתה של חברה אידיאלית שיש בה הגינות לדאוג לאוכלוסייה הבוגרת, לדאוג לנזקק. אני בעד שייטיבו עם הנחלשים, אבל עם כל הנחלשים. אני בטוחה שלמדינה יש חלוקה לא רצויה. אני בטוחה. נותנים מעט מדי למבוגרים, לוותיקים".
- ובשעה שהמדינה נותנת מעט מדי תקציבים לאוכלוסיה הקשישה, לדעתך, למי נותנים יותר מדי?
"אני לא מאושרת שקיימת ביהודה ושומרון ארץ ישראל נוספת. אם הם ישנם שם, אז הם זקוקים לענייני ביטחון. הם יושבים שם על בסיס מסולף. הייתי מקוממת ביותר על מה שקרה בגוש קטיף. פיטמו אותם בכל. הם טופחו. היו להם גנים נהדרים. העתירו עליהם נכסים ואדמות. היו להם המון עבדים ושפחות. הם לקחו פועל ערבי בשני גרוש. בקרב אזרחי עזה יש אחוזי ענק של פליטים, באיזה סחי הם גרים. חלוקת התקציבים היא אינטרסנטית לגמרי, מי שנותן עושה זאת כדי לחזק את עצמו".
- נחצ'ה היימן אינו חברך היחיד שנודע על מצוקותיו הכלכליות. היה גם את שייקה אופיר, שמת בחוסר כל. מקרה נוסף של פער בלתי נתפס בין המעמד התרבותי העצום לחשבון הבנק העגום.
"נכון, אבל יש גם אשמה בנזקקים האלה. הם, באורחות החיים שלהם, חייבים לחיות באופן שהכלכלה שלהם מאפשרת להם. הם רוצים לנסוע, הם רוצים רמה. רמה עולה כסף. תועפות. יש דמויות מסוימות שאני תוהה איך הן חסרי כל. גם על נחצ'ה מדי פעם יש לי מחשבות כאלה".
ניים דרופינג אחרון שקשור גם לפולני וגם לנושא היחס לוותיקים: גידי גוב, בנה של בן דודה, שהעביר ביקורת נוקבת על יחס גלגלצ לאמנים ותיקים. "יפה מאוד שגידי אמר את זה", אומרת פולני, "90 אחוז מהשירים החדשים, הם קשקושי פרטים של אדם. כל כך אין מה לשמוע שם, זה כל כך יריקות של הפרט, לא על שמחותיו אלא על עצבונותיו כי בשמחות אין לו אספרציה, אבל בצער הוא יכול לזעזע נשמות רכות. הם לא קראו, לא למדו, כל עולמם זה רק ד' אמותיהם. מה הם כבר יכולים להפליץ כרעיון? יומם ולילה על הסבל שלהם".
- מה חשבת על אמירתו של בן טיפוחיך יהורם גאון, שהמוזיקה הים-תיכונית היא "זבל שלא ברא השטן"?
"אני מסכימה עם יהורם לגמרי, לחלוטין. יש שירים אחרים גם, אבל הם כל כך בודדים. הכאב הוא הנסיך של השירים הללו. השיחות הן יומיומיות, כמו שיחת טלפון, כמו דיבור בין אדם לשכנו. הם לא סובבים את הנושא בדרך מרתקת. בניגוד אליהם, הנה דרך מרתקת לכתיבה, עליה חתום יעקב פיכמן (מתחילה לשיר): 'יום יום אני הולך למעונך/ ומילה על שפתי חרדה/ בטרם עוד תוגד המילה/ ואם תוגד יום אחד מי ידע/ מי ידע'. במוזיקה המזרחית אין שירים כאלה. בעיקר יש 'למה עזבת אותי', 'בלעדיך אני חצי בנאדם' ועוד דברים מטומטמים. ובעיקר הכאב העז".
לא רק השירים החדשים בכלל והמוזיקה הים-תיכונית בפרט מקוממים את פולני, אלא גם הזמרים בני הדור הזה. "יש ליקוי בזמרים היום. זמר טוב, הוא יותר מאשר בעל קול, הוא מי שיודע אילו מילים הפה שלו דובר ומה הוא שר. זה מאוס נורא לשמוע זמר שמשוגע על הקול שלו, וכך רוב הזמרים. הזמרים מקלקלים את השיר מפני שיש להם חשק להמשיך את הצליל, כדי שתהיה להם מספיק שהות לדהור על הפנינה הפורצת מגרונם. הם מחרבנים את השיר".
קשה שלא להתרשם מהעברית המוקפדת של פולני. היא מציינת כי מכעיס אותה השימוש במילים לועזיות לשפה ולסלנג, "כמו 'הפנינג' או 'יש לי סיי' או המילה 'ביי', זה דבר איום. ומוכרחים להכניס מ' שוואית קודם: 'מממ... ביי'. זה נורא". היא מוסיפה גם כי היא "שונאת שאומרים 'בוא לפ?ה'. שכחו את המילה 'הנה'. זה דבר שאני לא יכולה לשאת. ואם אין ברירה, אז לפחות שיגידו 'בוא לפה' עם האות פ' בלי דגש".
בביתה במושבה כנרת פולני חיה בגפה, ללא בן זוג וללא מטפל. שלוש בובות קטנות של תרנגולים מונחים על המדף בסלון, לא רחוק מהספרים של אלתרמן וגורי; שני כלבים סו?פה וגדי רובצים על הרצפה במסדרון; ודמות אחת בלבד מהימין זוכה לכבוד בהצגת תמונתה על המקרר במטבח, בסמוך לרשימת קניות של פולני בכתב ידה היפה והמנוקד. זוהי שרת התרבות הקודמת, לימור לבנת, בצילום משותף עם פולני, ממעמד הענקת הפרס ע"ש אריק איינשטיין לאמנים ותיקים שניתן לה בקטגוריית הזמר העברי בשנת 2014. שרת התרבות הנוכחית לא תזכה בכבוד הזה מפולני, בלשון המעטה. "היא אישה לא משכילה, שלא מבינה מה תפקידה, מה זה דמוקרטיה ומה המשטר מתיר לה", אומרת פולני, "רגב חושבת שאם היא שייכת למפלגה השלטת אז על פיה יקום דבר. היא חושבת שאין אבא ואמא. מה זה?! היא פשוט בורה. מה היא מתגאה שאינה קוראת צ'כוב?! אנחנו ואבותינו וודאי קראנו צ'כוב, טולסטוי ופושקין".
- ביום שבו רגב נכנסה לתפקיד אמר לי בוגר "התרנגולים" גברי בנאי שרגב היא "בהמה", וזה עורר סערה.
"מה אתה אומר! זה מפתיע כי לגברי אין פה גדול. אם הוא השתמש במילה קשה כמו 'בהמה', ששימוש בה לא אופייני לו, זה סימן שהיתה שם עוצמה רגשית. רגב היא אנאלפבתית עם בורות מוחלטת! אגלה לך שגברי היה הכי אהוב עליי, מכל התרנגולים. הוא הכי אהוב עלי כמובן גם מהגשש החיוור, הוא אהוב עלי ללא כל הסתייגות. מפני שהוא איש נעים הליכות. אני אימצתי אותו כשהחלפנו כוח אדם. הוא בכלל לא שר אז כל כך. הוא לא היה זמר. ותראה איך הוא התפתח בגששים, הוא היה הטנור שלהם. הוא נעים הליכות ומלא חן, כולו עשוי חן. הוא כל כך צנוע. הוא תמיד גלגל חמישי אלגנטי ומנומס. והוא משלים עם זה. אבל הוא עושה דברים נפלא, הלוואי והגלגל הראשון היה עושה ככה את הדברים".
לא רק השרה רגב זוכה לביקורת נוקבת מצד האייקון התרבותי, אלא גם ראשי ממשלות של הליכוד בעבר ובהווה בגין ונתניהו. "כשהמדינה היתה בחיתוליה, באו עולים, אז עשו מעברות, כי לא היו עדיין אפשרות לשכן. כמו שעכשיו אדם לא יכול לבנות בית כשאין לו את הממון ההולם, ככה היתה המדינה. היינו עם אוצר דל. עד היום אני מתקוממת לשמוע את היבבות והטענות על המעברות. אנשים עושים מזה פוליטיקה, ואני כועסת על זה, הימין עשה מזה מעדנים. אני לא אשכח את בגין עם הזעקות הפאתטיות שלו, 'מה עוללו לנו' על כל מיני עולים חדשים שלא היה להם שיכון וישבו באוהלים או צריפים. אבל גם כל החלוצים ככה התחילו! כולם התחילו ככה! בגין פשוט קנה את הקהל הזה, כשבא אליהם כאבא הסועד, המבין והיקר. אני לא אשכח את הדרמות כשהוא זעק מעל הבמות. זה מקומם אותי. כי המדינה עשתה את מה שניתן לעשות".
על נתניהו אומרת פולני: "הוא נוהג בעריצות. מתכחש לשר, מחליף את השר, גוזר גזירות, אם הוא יכול במעשיו לחסל את מה שנדמה לו כמוקיעים. הרי יש לו עיתון משלו. על סמך מה הוא הופך על פיה את רשות השידור? הוא רוצה תקשורת שתדבר את דבריו".
שבוע לאחר שנסעתי לראיין את פולני בביתה במושבה כנרת, מול בית משפחתו של שמעון פרס, היא נסעה לשיחה שנייה עמי בבית קפה בתל אביב, שנמצא מתחת לביתו של נתן זך ומול כיכר רבין. אני מציין בפניה שגרסת הכיסוי של שלומי שבן ללהיט התרנגולים "ככה סתם" מגניבה בעיני, ושואל איזו גרסת כיסוי לשיר של "התרנגולים" היא אהבה. "שלומי שבן שבה את לבך? מצטערת, הוא לא שבה את לבי", אומרת פולני. "הטקסט כל כך פשוט, כל כך עממי, אבל הוא כל כך הרצין את הדבר, ובביצוע שלו הילדותיות לא היתה קיימת לדעתי. אני אומרת ברשעות: הוא עשה את זה לשם תצוגת יכולתו המוזיקלית, וזה פגע ברוח השיר. השיר 'ככה סתם' זה שיר שובבי כזה, על ילדים שובבים, שלמשל מחזירים את אור השמש על ידי מראה על עיניים של אזרח תמים, זוחלים מתחת לספסל של זוג אוהבים או מצלצלים על דלת כניסה לבית ובורחים בריצה". עוררת בי רצון לצלצל באינטרקום ביתו של נתן זך, שגר כאן מעל בית הקפה, ולברוח בריצה, אני אומר לפולני. היא צוחקת ואומרת משהו פיקנטי על זך, אבל מבקשת להשאיר את זה אוף דה רקורד.
- בפייסבוק תפס תאוצה קמפיין מוצדק שקורא להעניק לך את פרס ישראל.
"אני רוצה שהקמפיין הזה ייפסק", מבקשת פולני. "זה כבר הופך להיות בדיחה. אם ימשיכו, זה ישנה? אני אשמח לקבל את הממון של פרס ישראל, אבל בכבוד אין לי צורך. הוא קיים כל הזמן. מי שעושה מלאכתו נאמנה זוכה בהוקרה".
- שלחת הרבה אצבעות מאשימות בריאיון. על מה את מתחרטת בחייך שלך?
"יש בי חרטה עמוקה שלא צילמתי את התרנגולים ולא את החמציצים. לעזאזל, זו היתה טיפשות שלי, שחשבתי שלא צריך לצלם. להקת הנח"ל, לעומת זאת, צילמו כל דבר... ויש בי חרטות מחיי היום יום. יש לי חרטה גדולה עד היום כלפי האח שלי, שאסף בולים, והיו לו אלבומים רציניים עם כריכה קשיחה. הוא טרח, הרטיב אותם, ייבש אותם, הוציא בול נקי והיה מדביק. חברה שלי עליזה באה פעם עם אחותה, דבורה. ואני לכל הבא הייתי מתגאה, תראו מה יש לנו בבית, אח שלי אוסף. דבורה הסתכלה באלבום וראתה בול רומני משולש. היא כל כך רצתה את המשולש הזה. ואני כל כך רציתי להתחבב עליה. ממש. ואני תלשתי את הבול ונתתי לה. אחר כך, אחי שואל את אמא שלי: אמא, ראית אולי את הבול הרומני המשולש שלי? הוא שאל כמה וכמה פעמים. אני לא אמרתי לאמא שלי ולא אמרתי לאחי. אחי, שגדול ממני ב-4 שנים, נפטר לפני כמה שנים. לא הספקתי להתוודות בפניו על זה. עד היום אני סובלת שכך הכאבתי לו, מפני שהבול הזה היה יקר לו. זה לא מרפה ממני".
- "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". יצירת הגלוריפיקציה לעבר מעט מוגזמת, לא?
"אומרים שהיה פה שמח? באמת כך היה! אנחנו דור שהגריל פרק חיים הטוב ביותר, מדינה בהתהוות. זה גחלת כזאת שאין לך אף מוקד שווה ערך לזה. אנחנו חיינו בשולם עם ההורים שלנו ועם המעשים שלנו. בוודאי שיש בלופרים תמיד. אבל כולם נהנו לקבל ולשמוע אחד את השני. היה פרק חיים אידיאלי. ועלי אדמות לא הרבה אנשים זוכים בזה".
יהורם גאון סיפר פעם שאמנים רצו לעבוד בתרנגולים לא בגלל תהילה או כסף, אלא בגלל דבר אחד בלבד: הזכות לעבוד עם נעמי פולני. "לפעמים מציגים את התרנגולים כפריצת דרך, אבל אין כאן שום תורה או בשורה", מצטנעת פולני. "סתם ככה רציתי. אני מוזיקלית. היה לי נחמד להשתעשע בהצגות קטנות מוזיקליות. אין כאן בשורה. מה משפיע עלינו? בראש ובראשונה המנגינה. המנגינה היא המחשש הגדול".
- אבל האם בתרנגולים חיששו רק מנגינות?
"לא היה חשיש. אני לא יודעת מה זה, אולי לצערי. בצ'יזבטרון ישבנו פעם במשאית ברזנט מאחור, מישהו העביר סיגריה ואמר 'זה חשיש'. כל אחד עשה מציצה, וגם אני. לא הרגשתי שום דבר. אבל מציצה אחת זה קשקוש בלבוש".
- בטוחה שהשאכטה לא גרמה לך להזות תרנגולים מספרים בדיחות ביידיש?
"עדיין לא, עדיין לא. אולי בעתיד".