נושאים חמים

עיניים גדולות 62: הקולנוע הישראלי בטח לא ימני - אבל גם לא כזה שמאלני

כמה נוח לזרוק לאוויר את המיתוס שהסרטים המקומיים "שמאלניים", אבל מעבר לקלישאות, האם זה קשור לעובדות? וגם: על ההצלחה של "באבא ג'ון" בארגנטינה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

שבוע בדיוק עבר מאז המהומה בפרסי אופיר, ודבר אחד חיובי לכל הפחות אפשר להגיד לזכותה: הודות לה, דיברו על הקולנוע הישראלי בשבעת הימים האחרונים יותר מאשר בתשע"ו כולה. למעשה, לאור הנתונים כי האזרח הממוצע צופה לכל היותר בסרט מקומי אחד בשנה, מפליא איך כל פאנליסט כלבויניק נהיה מומחה בנושא.

בדיון מסוג זה, ברור כי לטענות לא תמיד יהיה קשר לעובדות. במצב בו מי שעומדת בראש פירמידת הפטפטת, שרת התרבות עצמה, מודה כי טרם טרחה לראות את "סופת חול", למה כבר אפשר לצפות אם לא לרצף ארוך של מיתוסים לא מבוססים.

אחד המובילים שבמיתוסים הללו זכה לגיבוי גם מהסערה התורנית החדשה בתעשייה: מסמך העמדה של פורום קהלת, המגדיר את עצמו כגוף ש"פועל להבטחת עתידה של ישראל כמדינת הלאום היהודית".

האמת, במסמך הזה, יש לא מעט נקודות נכונות ומעניינות -למשל, הבעייתיות בכך שהתעשייה המקומית מתעלמת לחלוטין מן הביצועים הקופתיים שלה בארץ ומטילה את כל יהבה על פסטיבלים עולמיים, רבים מהם קיקיוניים. עם זאת, נקודת המוצא שלו בטעות יסודה.

הסאבטקסט של טענות המסמך, כמו גם זה של אמירות השרה, הוא שהקולנוע הישראלי "שמאלני". זו הטענה שהכי קל לזרוק לאוויר, בגלל שהיא נשמעת כל כך הגיונית, אפילו מובנת מאליה, אבל האם באמת יש לה אחיזה במציאות? לפחות לא בשנים האחרונות, שבהן העשייה המקומית הפכה פחות ופחות מוטה פוליטית, ולמעשה פשוט פחות פוליטית בכלל.

ג'נקשן 48 (יח"צ)
היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. מתוך "ג'נקשן 48" (צילום: יח"צ)

אז נכון, אם הייתם מציבים קלפי מאולתרת בכניסה לפרסי אופיר, סביר להניח כי בסיום הערב זהבה גלאון היתה יכולה להקים קואליציה יציבה, והליכוד היה מסתפק בעשרה מנדטים. אבל זה שהקולנוענים עצמם מצביעים למפלגות שמאל, לא אומר שהם מביאים זאת לידי ביטוי בסרטיהם.

אולי זה היה כך בשנות השמונים, ומאז התקבעה התדמית המסוימת של הקולנוע הישראלי, אבל זה כבר לא כך כעת. חוץ מ"ג'נקשן 48", היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, איזה עוד סרטים מן השנה החולפת יכולים להחשיב עצמם לתואר "שמאלני"?

אולי "רבין, היום האחרון" של עמוס גיתאי, אבל עם כל הכבוד, אי אפשר להחשיב אותו לחלק מתעשיית ותרבות הקולנוע הישראלי: הקולנוען הפורה כבר מזמן מחובר יותר לצרפת מאשר לכאן ועובד איתה ולא פה. נוסף לכך, הממסד בז לו, וכראיה לכך אפילו סרט על נושא כה רגיש, שאמור היה לקרב אותו למרכז הבמה, לא זכה ולו במועמדות אחת לפרס אופיר. גם התקשורת מפנה לו עורף ועל היחס של הקהל בכלל אין מה לדבר, אז לקחת אותו כדוגמה למשהו יהיה לא רציני.

נשארנו, אם כך, עם "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין, שהוא בהחלט פוליטי וביקורתי - אך גם אותו בעצם לא כל כך קל לקטלג, כי יותר מאשר "שמאלני", זה סרט שקורע לגזרים את השמאל המקומי. הוא בטח לא איזה פמפלט אנטי-ישראלי שישמש את ה-BDS כמו בפנטזיות של פורום קהלת, מירי רגב וכדומה, וכמה מבקרים בארצות הברית ובצרפת אף החשיבו אותו כימני, וזאת בשל הדרך בה הוא מציג את הדמויות הערביות.

הלאה: אפילו בקולנוע התיעודי, זה שלכאורה אמור להיות חממה לאקטיביסטים, לא תמצאו השנה את הקו הפוליטי המדובר. "פרינסס שואו", הזוכה באופיר, עסק בכלל בזמרת אמריקאית, וגם שלושה מן המתחרים שלו, "מיסטר גאגא", "פוטו פרג'" ו"עד קצה הזריחה" לא נגעו בפוליטיקה. הדוקו היחיד בחמישיית המועמדים שאפשר היה לומר זאת עליו הוא "המתנחלים", אבל יש לזכור כי הבמאי שמעון דותן הואשם בידי רוב המבקרים (השמאלנים, אלא מה) שהוא מפגין יחס חם ואוהד מדי למושאי התיעוד שלו, אז יהיה פזיז לקבוע מסמרות באשר אליו.

פרינסס שואו (יח"צ)
מה שמאלני פה? מתוך "פרינסס שואו" (צילום: יח"צ)

כל האמור לעיל לא נאמר בשיפוטיות: אלה פשוט העובדות. אולי זה נובע מכך שהיוצרים הבינו כי כבר אין משהו חדש לומר על הסכסוך, ועדיף להתעסק בדברים אחרים מאשר להוציא מתחת ידיהם אמירות בנאליות ושחוקות כמו ב"רבין, היום האחרון", ואולי זה נעוץ בסיבות פחות ראויות, אבל כך או כך, זה המצב.

לסיכום: אפשר להבין למה כל כך חשוב לפורום קהלת ודומיו לקטלג את התעשייה כאן. הרי אין לו ולניירות העמדה שלו זכות קיום אחרת. מצד אחר, זה לא שהם הנבלים והיוצרים המקומיים ניצבים כגיבורים בסיפור הזה: עד כמה שהנוכחים בטקס אופיר האחרון נהנו לראות בעצמם גרסאות כחולות-לבנות של צ'ה גווארה, קדושים מעונים, אבירי חופש הביטוי ולוחמים למען הצדק הפלסטיני, הרי שגם שנוא נפשם יאיר לפיד היה מחבק בחום את סרטיהם. הקולנוע הישראלי בטח לא ימני, אבל הוא גם לא שמאלני.

מכל הצעות החוק שמאיימים לחוקק כאן, שכחו משום מה את הכי בסיסית, פשוטה ויעילה: כל מי שיבקש להצהיר משהו פומבי על אופיו של הקולנוע הישראלי (או הפורטוגלי לצורך העניין) יידרש לצפות לפחות בחמישה סרטים מקומיים באותה שנה. מי שלא יעשה כן ייאלץ לגלות למחוזות פחות אטרקטיביים ולחפש תשומת לב באמצעות עולם הבלט, ובין מי שכן, תוגרל חתימה של עמוס גיתאי והזכות לכתוב את דעתו בפוסט פייסבוק נשכני.

באבא ג׳ון (מערכת וואלה! , אבנר שביט)
פאפא ג'ון. "באבא ג'ון" בארגנטינה (צילום: אבנר שביט)

ובינתיים, בארגנטינה, חיים עדיין את פרס אופיר של השנה שעברה. וכך, ביקור במדינה הדרום-אמריקאית איפשר לגלות כי "באבא ג'ון", הזוכה בשנה שעברה, נהנה מהפצה רחבה ויפה באולמות של בואנוס איירס, וזוכה גם לחיבוק חם מן התקשורת המקומית: סרטו של יובל דלשד ניצב במקום השלישי בטבלת הכוכבים של המבקרים, לא פחות.

למרות כל המדמנה של השבוע האחרון, יש גם רגעים יפים, והנה אחד מהם – להגיע לצד השני של העולם, ולמצוא את עצמך צופה בסרט ישראלי דובר פרסית במדינה דוברת ספרדית. Qué bueno! خیلی خوبه!

מאז יום חמישי שעבר, בתוך כל הגועל והמיאוס, לא מעט אנשים בעולם הקולנוע המקומי שאלו את עצמם בשביל מה בעצם הם בעסק. הנה התשובה.