נושאים חמים

קראו את הפרק הראשון של "קרונוס" מאת מתיו דן

"קרונוס" הוא ספרו השלישי של מתיו דן ועלילתו, כמו בשני הספרים הקודמים, עוסקת בעולם הריגול ובפרשיות מותחות אשר מתרחשות בו. גולשי וואלה! תרבות מוזמנים לקרוא את תחילת המותחן

ברלין, 1995

כל צעד דרך המבנה הצבאי הסובייטי הנטוש הביא את קצין המודיעין הרוסי קרוב יותר לחדר שבו אנשים תיכננו רצח עם.
ניקולאי דְמיטְרִייֶב שנא להיות כאן.
והוא תיעב את מה שעמד לעשות.
המבנה היה מבוך של מסדרונות וחדרים. מי קרח טיפטפו על קירות האבן, שהיו מכוסים בציורי חיילים וטנקים מתקופת המלחמה הקרה. האוויר היה מעופש. צעדיו של הקצין הידהדו בשעה שצעד לפנים, רועד למרות המעיל וכובע הפרווה. בעבר הכיל המבנה אלפי חיילים. עכשיו הוא דמה לכלא מתפורר.
הוא פנה למסדרון ונתקל בארבעה גברים. שני רוסים ושני אמריקאים, כולם בג'ינס, בנעליים גבוהות ובמעילי רוח, נושאים אקדחים עם משתיקי קול. אנשי הכוחות המיוחדים בדקו את תעודת הזהות שלו וחיפשו עליו ביסודיות. זאת היתה הפעם השביעית שהדבר קרה בזמן שעשה את דרכו מבעד למבנה. מאתיים אנשי קומנדו רוסים ומספר דומה של אנשי קומנדו אמריקאים הוצבו בצורה אסטרטגית בבסיס, כדי להבטיח שכל המסלול אל היעד שלו מוגן. ההוראות שהם קיבלו היו ברורות: להרוג כל איש בלי אישור המנסה להתקרב אל החדר ואל האנשים בתוכו.
הגברים סימנו לניקולאי להמשיך.
כשהגיע לסוף המסדרון הוא עצר מול דלת, הושיט את ידו לפתוח אותה והיסס כששמע צליל צורמני. הוא הציץ לאחור: שתי חולדות בשלולית מים עומדים שמנוניים קרעו את העור והבשר של חולדה גוססת שצווחה. שני הטורפים לא ניסו להילחם זה בזה על הבשר. להפך, נראה שהם שיתפו פעולה. הוא תהה אם להסתובב ולעזוב כל עוד יש זמן. כל הנוכחות שלו כאן היתה טעות. אבל הוא קיבל הוראות.
הוא נכנס.
זה היה חדר אוכל גדול. עשר שנים לפני כן הוא היה רואה שולחנות ארוכים מוקפים בחיילים אוכלים את הארוחה שלהם, עכשיו לא היה בו שום ריהוט למעט שולחן מלבני וכיסאות במרכזו. הקירות היו מכוסים גרפיטי, שרובו היה גס ומלא לעג לברית המועצות. עשן סיגריות נתלה ללא תנועה באוויר העומד. מי גשם ניגרו מסדקים בתקרה על רצפת הבטון.
בצד אחד של השולחן המלבני ישבו שלושה אמריקאים, אדמירל, גנרל וסוכן CIA. בצד השני מולם ישבו שני גנרלים רוסים. ביניהם היו שתי תיקיות ומאפרות. אף אחד מהם לא היה במדים; נוכחותם בגרמניה של מפקדי הצבא הבכירים ביותר היתה סוד.
כמו גם נוכחותם של קציני המודיעין. ניקולאי עצמו היה ראש אגף אֶס - המחלקה באֶס וִי אַר האחראית על ביון לא חוקי, כולל שתילת סוכנים לא חוקיים בחוץ לארץ, ניהול מבצעי טרור וחבלה בארצות זרות, וגיוס רוסים על אדמה רוסית. קצין ה CIA בשולחן היה ראש מחלקת הפעילויות המיוחדות, האחראית על פעולות צבאיות למחצה ומניפולציות חשאיות על מערכות פוליטיות במדינות יעד.
בראש השולחן ישב איש קטן ממדים בגיל העמידה, מגולח למשעי, בעל שיער שחור כפחם. הוא היה לבוש בחליפה יקרה, חולצת משי לבנה מעומלנת ועניבה כחולה הכרוכה בקשר וינדזור. הוא הסיר את משקפיו העגולים, נטולי המסגרת, הבריק אותם עם קצה העניבה וחייך. "תמיד מאחר למסיבה, ניקולאי."
ניקולאי לא חייך. "מסיבה זקוקה לסביבה מועילה לבריאות. לא בחרת בשכל, קורט."
קורט שרייבר סימן בראשו על כיסא ריק ליד אחד הגנרלים הרוסים. "שב ושתוק."
ניקולאי אמר בבוז, "אין לך שום סמכות עלי, אזרח."
קורט גיחך. "כשאתה ואני היינו קולונלים בק.ג.ב. ובשטאזי, קראת לי חבר."
ניקולאי התיישב והינהן. "הזמנים השתנו ושיקרתי לך בפנים."
קורט דיבר בקול גבוה, מהיר ורהוט: "הנשיא הרוסי בחר בי לעמוד בראש הפגישה הזאת, לא בך." הוא שילב את אצבעותיו המטופחות, "זה אומר הכול."
"אני מסכים. זה אומר כמה נמוך ירדנו." ניקולאי הסתכל על האמריקאים. "התקנון מוכן?"
"כן." אדמירל ג'ק דוּגְן סימן בראשו כלפי הגנרלים הרוסים. "זה לקח לנו יומיים."
גנרל אלכסנדר טַטְלִין הדליק סיגריה. "זה היה שווה את המאמץ." הרוסי נשף עשן. "התוצאות מדויקות."
סוכן ה CIA תומס סקוט הסתכל בחשדנות על ניקולאי ואמר: "נראה לי שלא נוח לך עם זה."
ניקולאי צחק וקולו הידהד באולם הריק. "איך מישהו שפוי יכול להרגיש נוח עם זה?"
"הרעיון של קורט שרייבר מבריק."
"הוא פסיכי." ניקולאי הסתכל על שרייבר וחזר בקול שקט יותר: "פסיכי."
הגנרל האמריקאי ג'ו בָּלינְגֶ'ר הצביע מעבר לשולחן. "שרייבר צודק. הפעולה צריכה לזעזע את החארות ולגרום להם להיכנע; בן אדם בא אליך עם סכין, אתה מגן על עצמך עם רובה. הבעיה היא שאין אף אחד בצד שלנו שיש לו ביצים לעשות עוד הירושימה או נגסקי, לכן אנחנו לוקחים החלטה, והיא שפויה - למרות כל חוסר הנוחות שהיא עלולה לגרום לנו."
ניקולאי קימט את מצחו. "לא דיווחתם לנשיא שלכם על המשמעות האמיתית של התקנון?"
הגנרל האמריקאי הניד בראשו. "לא, ואנחנו גם לא מתכוונים לעשות את זה. גם הנשיאים הבאים לא יֵדעו על זה." הוא הצביע על שני עמיתיו האמריקאים. "אנחנו האמריקאים היחידים שיֵדעו את הסוד. אף אחד אחר בארצות הברית לא יסכים לעולם לתוכנית הזאת."
"וזה בגלל שאין להם את... הדמיון שלי." קורט שלף שני עטים, הגיש אחד לגנרל ליאון מִיצ'וּרין ואת השני לאדמירל דוּגְן. "חתימות, בבקשה."
האמריקאים חתמו על דף נייר מתוך אחת התיקיות. הגנרלים הרוסים נהגו באותו אופן בתיקייה שלהם. הם החליפו ביניהם מסמכים, חתמו שוב, והניחו את שתי התיקיות מול ניקולאי.
קצין האס וי אר נעץ מבט בשתי התיקיות. כל מה שהיה צריך כדי להפוך את זה לרשמי זו החתימה שלו על שני המסמכים.
"ניקולאי, אנחנו מחכים." נימת קולו של קורט היתה קשה וחסרת סבלנות.
ניקולאי הסתכל על האנשים לפניו; בדרך כלל הם היו האויבים שלו. הוא חשב על שתי החולדות הגדולות שחגגו משני הצדדים על המכרסם השלישי.
"ניקולאי!"
קצין המודיעין הרוסי הניד בראשו, "זו שגיאה."
"אבל האלטרנטיבה לא נכונה."
"אם אני אחתום על זה, מיליוני אנשים עלולים למות."
"לא מיליונים, טיפש." שרייבר חייך. "מאות מיליונים."
ניקולאי לא האמין שזה קורה. הוא תמיד תיעב את קורט שרייבר; אין ספק שהאיש היה מאוד אינטליגנטי אבל גם לא אמין, מניפולטיבי ואכזר, ומאז שמזרח גרמניה התמוטטה הוא עשה מיליונים מעסקים לא חוקיים. עכשיו הנשיא הרוסי מטה לו אוזן, מה שהפך אותו לעוד יותר מסוכן מאשר בזמן שהיה קצין בשטאזי. "איך אתה יכול לחיות עם עצמך?"
שרייבר משך בכתפיו, "אני מסתכל על מקרי המוות בתור סטטיסטיקה הכרחית; אני מציע שגם אתה תסתכל על זה ככה."
ניקולאי רצה לענות, אבל ידע שאין טעם.
שרייבר לא יקשיב להיגיון.
הרוע המוחלט לא הקשיב מעולם.
ניקולאי אחז בעט, עצם לרגע את עיניו, מילמל, "סִלחו לי," וחתם על שני המסמכים.
"מצוין." קורט רכן לפנים, תפס את שתי התיקיות, דחף אחת כלפי הגנרלים הרוסים ואחת לעבר האמריקאים. הקולונל לשעבר בשטאזי חייך, "התקנון ל'קֶלַע' מוכן עכשיו לשימוש, אם אי פעם יהיה בו צורך."
"יופי," גנרל טַטלין כיבה את הסיגריה שלו, "אז עכשיו אנחנו יכולים לצאת מהחור המסריח הזה."
"עדיין לא." קורט פרש את כפות ידיו על השולחן. "איך נוכל להבטיח שאף אחד בחדר הזה לא יגלה אף פעם את הסוד של מה שחסר בתיקיות האלה?"
תומס סקוט פלט עשן, "'קֶלַע' לא יעבוד אם מישהו מאיתנו ידבר. הסכמנו על זה."
קורט נעץ מבט באוויר, "נכון, אבל אנחנו צריכים יותר מהסכמה."
"מה אתה מציע?"
"ביטחונות." קורט הסתכל על האנשים לפני שהניח את מבטו הקר על ניקולאי. "הזמן יכול לפורר את נחישותו של האדם, אבל הפחד יכול לשמר אותה."
"דבֵּר ברור."
קורט הינהן. "יום אחד מישהו מכם עלול להתעורר עם ייסורי מצפון ויחליט שהוא לא יכול יותר לשמור את הסוד הזה לעצמו. אסור שזה יקרה אז הפיתרון שלי פשוט ואפקטיבי. הנשיא הרוסי הסמיך אותי להפעיל מתנקש; הוא יהיה סוכן חשאי רדום וההוראות שלו הן להרוג כל אחד מכם" - הוא הסתכל על סוכן ה CIA וחייך - "שידבר."
גנרל טטלין הדליק סיגריה נוספת וכיוון את הקצה הלוהט שלה לעבר שרייבר, "אתה מצפה שנעביר את החיים שלנו עם עונש מוות מרחף מעלינו?"
שרייבר שילב את אצבעותיו. "כן."
דוגן צחק, "תסתכל מסביב לבסיס הזה, שרייבר. אנחנו מסוג האנשים שאוהבים חגורת ביטחון בלתי חדירה בכל מקום שאנחנו הולכים אליו."
"בלתי חדירה?"
"נכון מאוד," נימת קולו של האדמירל היתה כעוסה עכשיו. "מצידנו, שלח את המתנקש שלך, אבל תצטרך ביטחונות יותר טובים מזה."
"אין ביטחונות יותר טובים."
ניקולאי תהה למה שרייבר נראה כל כך זחוח. "מי המתנקש?"
צליל מי הגשם המכה ברצפת הבטון נשמע מוגבר בשעה ששרייבר עצם לרגע את עיניו, "אתה מכיר אותו בשם הצופן 'קְרוֹנוֹס'."
"קרונוס!" קיבתו של ניקולאי התפתלה. "למה דווקא הוא נבחר למשימה הזאת?"
לפני ששרייבר הצליח לענות, גנרל בלינג'ר שאל, "מי זה קרונוס לעזאזל?"
ניקולאי הסתכל על הגנרלים האמריקאים תוך שהוא מתחיל להזיע, "הוא היה קצין בשטאזי שהיה ממונה על ההתנקשויות הכי מורכבות והכי אסטרטגיות במזרח גרמניה. מאז שהקומוניזם התמוטט הוא עובד בשביל רוסיה. הוא... הרוצח הכי אפקטיבי שלנו. יש לו רקורד של מאה שמונים ושלוש רציחות והוא תמיד מצליח." כשפנה שוב אל שרייבר, הוא הרגיש חוסר נוחות עז. "למה דווקא הוא נבחר לזה?"
שרייבר פקח את עיניו, "כי הסודיות של 'קֶלַע' קריטית ביותר והיינו זקוקים למתנקש הכי טוב שלנו כדי להבטיח" - הוא הניף את זרועו באוויר - "ששום כמות של אבטחה בלתי חדירה לא תצליח להגן על מי שיבגוד בנו." שרייבר הציץ בשעון שלו והסתכל לעבר אחת הפינות המרוחקות בחדר האוכל. בקול רם ונוקב הוא אמר "תראה להם."


ניקולאי והאחרים הפנו מייד את ראשם לכיוון מבטו של שרייבר. בתחילה לא קרה דבר, אחר כך נראתה תנועה מתוך צללי פינת החדר.
איש גדול צעד אל תוך האור.
הוא נעמד ישירות מתחת לאחד מזרמי המים שניגרו מהתקרה.
ללא תנועה הוא איפשר למי הקרח לזרום על ראשו.
האקדח שלו היה מורם ומכוון אליהם.
קְרוֹנוֹס.
שרייבר חייך והסתכל על השאר, "לא רק שקרונוס עבר דרך כל האנשים שלכם, הוא עשה את זה בתזמון מאוד מדויק. הוריתי לו לא להיכנס לחדר עד לפני רגע, כדי שתוכן השיחה שלנו יישאר ידוע רק לאנשים סביב השולחן הזה. מהרגע הזה הנשק שלו מכוון אליכם."
גנרל מיצ'ורין הטיח את אגרופו על השולחן. "איך אתה מעז להפוך אותנו לטיפשים כאלה!"
שרייבר הגיב ברוגע: "הכוונה שלי לא היתה להפוך אתכם לטיפשים, להפך. רציתי להוכיח לכם שמעל הראש שלכם מרחף עונש מוות פוטנציאלי." הוא ירה את מבטו בקרונוס, "תן להם את מה שהם צריכים."
ניקולאי הרגיש איך הפחד חולף דרכו בזמן שראה את המתנקש הגרמני מתקדם בצעדים מדודים לעבר השולחן, כשהאקדח שלו עדיין מונף. אף שניקולאי היה אחד מקומץ קציני אס וי אר שהיו מורשים לדעת הכול על המבצעים של קרונוס, הוא לא הכיר את שמו האמיתי של המתנקש. יתר על כן, זאת היתה הפעם הראשונה שראה את האיש פנים מול פנים. קרונוס היה הרבה מעל מטר שמונים, שרירי, בעל שיער שחור, ולבש - כמו שניקולאי ראה - בגדים זהים לאלה שלבשו אנשי יחידת האבטחה של הבסיס.
קרונוס הנמיך את נשקו, שלף פיסת נייר מהז'קט שלו, קרע אותה לשתיים, הטיח פיסה אחת בחזהו של אדמירל דוגן לפני שנע לצד האחר של השולחן והטיח את הפיסה השנייה בחזהו של גנרל מיצ'ורין.
שרייבר פנה אל האמריקאים. "אני מציע שתקברו את הנייר שלכם עמוק במרתפי ה CIA." אחר כך פנה אל הרוסים, "שימו את שלכם במרתפי האס וי אר." הוא הצמיד את כפות ידיו. "אף פעם אל תחברו אותם, אלא אם כן תהיה סיבה לעשות את זה."
"מה הסיבה?"
"שאחד מכם יקבל כדור בראש מקרונוס."
"חתיכת..."
"מספיק, אדמירל!" שרייבר אסף את עצמו. "הרלוונטיות של שתי פיסות הנייר תתברר לכם כשיתעורר הצורך ועד אז, קרונוס ייעלם. אף אחד, אפילו לא אני, לא יֵדע מה המיקום שלו. הוא יחכה שנים, עשרות שנים אם צריך, עד... שנצטרך אותו."
תומס סקוט הניד בראשו. "האנשים שלנו נמצאים כאן כבר שלושה ימים," סוכן ה CIA פיקפק, "וכשהם הגיעו, הם ערכו חיפוש בכל הבסיס."
גנרל בלינג'ר משך בכתפיו, "אין שום סיכוי שהוא חדר היום לבסיס. הוא היה חייב להיכנס למבנה לפני שהאנשים שלנו הגיעו ולהתחבא במקום שהם לא חיפשו בו."
"זה ההסבר היחיד האפשרי," אדמירל דוגן הצביע על שרייבר, "בפעם הבאה נהיה יותר יסודיים."
שרייבר גיחך, למרות שהבעת פניו נשארה קרה. "קרונוס, תראה להם איפה היית לפני יומיים ולפני שלושה ימים."
הגרמני נע מסביב לשולחן והניח צילום אחד לפני האמריקאים ואחד לפני הרוסים. על פני כולם עלתה הבעת חוסר אמון בזמן שהסתכלו בצילומים.
כל אחת מהתמונות הראתה את פנים הבתים שלהם באמריקה או ברוסיה.
עיתון מקומי הראה בבירור את תאריך הצילום.
וקרונוס עצמו נראה מכוון חוד סכין ארוכה כלפי התמונות המשפחתיות.
"מנוול!"
קרונוס אסף את התמונות, הניח אותן בערימה במרכז השולחן והדליק אותן עם גפרור.
שרייבר הסתכל על הלהבות המתרוממות. "הישיבה הסתיימה. קחו את התקנון של 'קֶלַע' בחזרה למָטות שלכם, תסתירו את הניירות הקרועים כמו שהסברתי לכם ותסגרו את הפה, אחרת המתנקש שלי ימצא ויהרוג אתכם."
קרונוס התרחק מהאנשים, היסס ואחר כך חזר אליהם. בקול עמוק הוא אמר, "רבותי, השארתי את כל האנשים שלכם בחיים, אם כי אני חייב להתנצל על הנזק שנאלצתי לגרום לכמה מהם."
ונעלם אל תוך הצללים.


"קרונוס" מאת מתיו דן, מאנגלית: שמעון בוזגלו, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 412 עמודים. מחיר: 98 ש"ח.