(בסרטון: האודישן של רחלי רוטנר ל"עלובי החיים")
התחושה הראשונה שהתקבלה עם הבשורה על עלייתו המחודשת של "עלובי החיים" היא "מה, עוד פעם?". בתודעה, המחזמר המפורסם מפציע בערך שלוש פעמים בשנה - סליחה, בשעה - ולא צריך לתת לעובדות לבלבל אותנו. הרי מאז נכתב ב-1980 על ידי אלן בובליל וקלוד-מישל שנברג, הוא עלה בסך הכול פעמיים: הראשונה ב-1987 בקאמרי, והשנייה 12 שנים מאוחר יותר במשכן לאמנויות הבמה. בשני המקרים כיכב דודו פישר בתפקיד הראשי של ז'אן ולז'אן.
רק פעמיים, אבל זה מרגיש כמו הרבה יותר, מאחר שהרומן עליו מבוסס המחזמר צימח מורשת עבה ביותר לאורך 154 שנותיו. כמעט כל אדם מכיר או שמע על מעלליו של ז'אן ולז'אן, העני שגנב פת לחם ונאסר, יצא מהכלא חדור שנאה ולאחר שנושע על ידי הגמון ממנו גנב כלי כסף, יוצא לדרך חדשה כשעברו אינו מניח לו. השאלה, אם כן, במקרה של ההפקה הגרנדיוזית החדשה של "הבימה", לא היתה איזה מסר יצליחו הבמאי הוותיק משה קפטן וצוותו להעביר, אלא האם יטביעו את חותמם עם מוצר בלתי נשכח.
נקודת המוצא לא היתה פשוטה. "עלובי החיים" הוא מחזמר מלא, 100 אחוז שירה, וכפי שהתברר לפני שנה בדיוק עם "אוויטה" המעיק, לקונספט הזה יש רק שתי תוצאות אפשריות: הצלחה כבירה או כישלון מהדהד. על מנת שתגיע ההצלחה, לא רק שצריכים להיות לה אבות רבים, הם כולם חייבים להיות במיטבם. למרבה השמחה והרווחה, זה כמעט קורה בגרסה החדשה של "עלובי החיים". האב הראשון שבולט הוא יוסי בן נון, שהתזמורת בניצוחו מספקת חוויה על-חושית כבר מהרגע הראשון. הורים נוספים הם ערן עצמון, שעיצב תפאורה עוצרת נשימה, וילנה קלריך שעשתה עבודה מעולה בגזרת התלבושות. לאחר טראומת "לבד בברלין" המינימליסטי להחריד, במיוחד בגזרות התפאורה והלבוש, ב"הבימה" הוכיחו שאם הם רק רוצים, השמיים הם הגבול.
דווקא בגזרת השחקנים לא הכל מושלם. אמיר דדון נבחר לגלם את הדמות הראשית (לסירוגין עם זוהר בדש), הימור מעניין שבסך הכול מריח נכון. לדדון נחשפתי לראשונה כשחקן לפני שש שנים ב"לילה לא שקט", מחזמר הלהיטים של שירי שלמה ארצי, אז התבלט באמצעות קולו הצלול מעל רדידות המחזה וסומן כתגלית גדולה. דווקא הפעם קשה היה להתפעם ממנו. הוא יעיל, אבל לא מספיק מרגש ונראה שתפקידו מצריך קצת יותר משיכול לתת. הלך הרוח באולם היה באופן כללי שונה, כך שרצוי להדגיש שמדובר בראייה סובייקטיבית, ובכל זאת התחושה היא שמשהו קצת חסר. הראל סקעת מביא אתו לא מעט חן כמריוס, אבל במקרה שלו אפשר לזהות בבירור את הדגש על השירה שפוגע במשחק. רוני דלומי (אפונין) ומירי מסיקה (פנטין) נתפרו לתוך הז'אנר הזה וצוללות בטבעיות לתוך תפקידיהן.
את הרושם העמוק ביותר יוצר יגאל שדה בתפקיד ז'אבר, השוטר הנקמן שרודף את ולז'אן. שחקנים מסוגו של שדה, האנטי-סלב האולטימטיבי, נוטים להישכח מיד לאחר שהמחזה מסתיים ולפיכך אינם מוערכים בהתאם למידותיהם. באמצעות קולו העמוק והסמכותי ועם יכולות דרמטיות עילאיות, שדה, שמחזות זמר אינם זרים לו, מגלה נוכחות מרשימה ששמורה רק לשחקנים אמיתיים, גם אם אינם נוהגים לעטוף את עצמם באבק השמור לכוכבים מסוגם.
מוקדם יותר השנה עלה "בילי אליוט", אולי המחזמר הטוב ביותר שהציג בישראל בשנים האחרונות. החוט המקשר בין שני המופעים הוא אבי קושניר. בעוד ב"בילי אליוט" קושניר לא ממהר להיכנס לעניינים ובאופן כללי אינו מתבלט למרות תפקיד מפתח, ב"עלובי החיים" כמר טנארדייה הנאלח, הוא הדובדבן שבקצפת. לעתים עם סיוע של חנה לסלאו המצחיקה כהרגלה כגברת טנארדייה, אך בדרך כלל לבד, קושניר פשוט יוצא מהכלל. הוא מביא את העליצות והסליזיות הדרושים ומבצע היטב את "בעל הפונדק", לטעמי הסצנה הטובה ביותר בהצגה. אגב, אורי הוכמן חולק אתו את התפקיד, והניחוש הוא שגם כשהוא בסביבה התוצאות מרנינות.
עם אפקטים ברמה הוליוודית (במיוחד תמונת המוות של מרד הסטודנטים והקפיצה של ז'אבר), "עלובי החיים" מבטיח ומקיים. אזהרת הבנאליות מתפוגגת כבר בשניות הראשונות, ולכם צפויות שלוש שעות מאוד מהנות.