(בסרטון: הטריילר של "Blood Feast").
לפני כשבועיים, מיליונים הרכינו את ראשם בעצב עת התקבלה הבשורה על מותו של אחד הבמאים החשובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. כזה שבלעדיו, ז'אנר האימה היה נראה אחרת לחלוטין. הבמאי היהודי-אמריקאי הרשל גורדון לואיס, שנפטר בגיל תשעים בביתו שבפלורידה, המציא, פשוטו כמשמעו, את הגור והספלאטר.
הרשל גורדון לואיס החל את דרכו דווקא באקדמיה. כפרופסור צעיר לספרות אנגלית הוא היה צעיר יותר מרוב תלמידיו באוניברסיטת מיסיסיפי סטייט. לאחר שהבין שהכסף הגדול נמצא במקום אחר, פותה להתנסות בקולנוע. לאחר כמה קומדיות נודיסטים מטופשות בתחילת שנות השישים, התחיל לשתף פעולה עם חברו, המפיק הסליזי דיויד פרידמן.
ב-1963 שיחררו השניים למסכי הדרייב-אין את
"Blood Feast". לואיס כבמאי וצלם, ופרידמן כמפיק ומקליט סאונד. הסרט, שמספר על ספק מזון מצרי השוחט נערות צעירות במטרה להעלות מן האוב אלה מצרית, לא מצטיין בשום אספקט קולנועי הידוע לאדם. מה שכן יש בו, הם נהרות של דם ואלימות גרפית שלא נצפו עד אז על מסכי הקולנוע.
כל זה עלה 24 אלף דולרים בלבד ולא היה אמור להיצפות על ידי אף אחד, אך הפך לסנסציה בקולנועי הדרייב-אין של דרום ארצות הברית והכניס לפרידמן ולואיס מיליונים. השניים המשיכו להכות בברזל עד זוב דם והספיקו להוציא את יצירת המופת "2000 Maniacs" לפני שהוליווד שמה לב שסרטי "הזבל" הללו עושים כסף וקפצה על עגלת האיברים הכרותים.
אף שבאותם ימים הוא כבר לא היה השחקן היחיד בשדה המשחק, המשיך לואיס לביים סרטי אקספלוייטיישן מטורללים אחד אחרי השני עד תחילת שנות השבעים. בין עבודתיו הבולטות ניתן למנות את הדרמה הפסיכדלית "Something Weird", ואת סרט הגור הרפלקסיבי והמהפנט "The Wizard Of Gore", בו קוסם מטורף רוצח את צופיו על הבמה בעזרת שלל תעלולים מדממים. ב-1972, כשהבין שאינו יכול להתחרות יותר בתוצרים ההוליוודיים, תלה הקולנוען האופורטוניסט את המצלמה והפך לגורו בעולם הפרסום.
האיכות הטכנית הירודה של עבודותיו נבעה חלקית מן העובדה שלואיס הקיף את עצמו בצוות חובבני, שזיגזג בתפקידים שונים מאחורי ולפני המצלמה לעתים קרובות - המאפרת בסרט אחד היא הכוכבת הראשית באחר, למשל. יחד עם העובדה שהשחקנים קראו את שורותיהם מדפים המונחים לפניהם, כל זה יצר תחושה סוריאליסטית שאפפה את הסרטים.
הבמאי נהג להצהיר שיש רק שני אלמנטים חשובים בהפקה קולנועית: שהתמונה תהיה בפוקוס ושהסאונד יהיה מסונכרן. כשאתה צופה בסרט של הרשל גורדון לואיס, אתה באמת ובתמים מרגיש שנשאבת לעולם אחר; קולנוע מגניב מהסוג שאי אפשר לתכנן, לקטלג או להבין, אבל גם בלתי אפשרי להסיט ממנו את העיניים.
לפני כמה שנים קיימתי ריאיון טלפוני עם הרשל גורדון לואיס כחלק מעבודה על ספר שטרם יצא לאור. על אף גילו המופלג, הוא היה נמרץ, חד ומלא תשוקה. מותו בגיל תשעים מספק הזדמנות פז להביא בפניכם קטעים נבחרים מאותו ריאיון.
כיצד עלה בדעתך הרעיון לעשות סרט גור?
"יום אחד, צפיתי בטלוויזיה בסרט ישן שבו שוטרים רדפו אחרי גנגסטר וירו בו. הוא מת בשלווה יוצאת דופן, עם עיניים סגורות וטיפת דם על החולצה. חשבתי לעצמי שבמציאות זה לא נראה ככה. כך למעשה התחיל הכול, אבל עדיין, אפילו בזמן הצילומים של 'Blood Feast', הייתי חושב לעצמי: 'מה אני עושה לכל הרוחות? מי יציג את הסרט הזה?' אמרתי לעצמי, 'אולי הסרט יציג כהצגת חצות באיזה בית קולנוע שכוח אל'. מעולם לא סברתי שאצור מפלצת שתתגלגל ותשנה את פני התעשייה".
לדעתך, האם הצלחתו של הסרט קשורה לתקופה בה הוא יצא? חצי שנה לפני כן, ההתנקשות בנשיא קנדי חדרה דרך הטלוויזיה לכל בית אמריקאי ובעצם סימנה את סוף עידן התמימות של האומה.
"צילמנו את הסרט לפני הרצח, אבל שחררנו אותו למסכים רק לאחריו. מעולם לא חשבתי על כך בהקשר הזה, אבל ההתנקשות בקנדי היתה ללא ספק נקודת מפנה ייתכן ואכן אלימות גרפית התקבלה בצורה חיובית יותר. גם לפנינו אנשים מתו בסרטים, אבל לא באופן ריאליסטי. היו דברים שהאולפנים הגדולים חששו לעשות ולהראות לציבור".
תמיד התייחסת לקולנוע כעסק לכל דבר ועניין, לאו דווקא כאמנות.
"אני מתחלחל מהמחשבה שיש מישהו שמתייחס לסרטים שעשיתי כאמנות. הם אפילו לא קרובים לכך. אני גם לא אוהב שמנתחים אותם, כמובן. אני 'עושה סרט', בניגוד לבמאים אחרים ש'מולידים סרט', וכמו פיגמליון מתאהבים ביצירה שהם עצמם יצרו. זה מאוד מסוכן.
זה מרגיז אותך שאנשים מדסקסים על יוצרי הגור "הראשונים", למשל ג'ון קרפנטר, ווס קרייבן וג'ורג' רומרו, ושמך לא עולה?
"אנשים רשאים לחשוב מה שהם רוצים. היו שטענו כי המציאו מכונת תעופה לפני האחים רייט, וכאלה שטענו שגילו אנרגיה אטומית לפני שארצות הברית הציגה את הפצצה. להיסטוריה יש נטייה לזכור בדיוק מה קרה מתי, בוודאי כשיש תיעוד. אבל לא הייתי רוצה שזה ייכתב על המצבה שלי. מי שיודע, יודע. פעם צחקתי ואמרתי שעל מצבתי יכתבו 'הוא לא עשה את זה טוב, אבל הוא עשה את זה ראשון'".
"בית מטבחיים": הטריילר
"בית מטבחיים" סרטו החדש של דארן לין באוסמן,
ניצב כשינוי תמאטי וסגנוני בפילמוגרפיה של הבמאי הצעיר, שעמד מאחורי פרקים 4-2 של "המסור", בין השאר.
הסרט זמין כעת בפורמט ביתי, ותהיה הזדמנות חד פעמית לראותו כאן על מסך גדול בפסטיבל הסרטים חיפה, שייפתח בסוף השבוע הקרוב. שמו המטעה (גם במקור) רומז אחרת, אך למעשה אין מדובר בחגיגת ספלאטר סטייל הרשל גורדון לואיס, אלא בסרט רוחות מעודן, כמעט אלגנטי. גיבורתו היא עיתונאית צעירה, המשתפת פעולה עם בלש משטרה, שבמקרה הוא גם האקס המיתולוגי שלה, כדי להבין איך נעלמו להן זירות רצח שלמות ברחבי ניו-אורלינס. החקירה מובילה אותם לחשיפת כת, הנשלטת בידי אדם מסתורי. שמו ג'בדייה קרון, והוא נראה כמו תוצאה של זיווג בין הכובען המטורף למיסטר באבאדוק.
חציו הראשון של "בית מטבחיים" מתנהל כסרט מתח בלשי מהסוג התפל. הגיבורים מתקשים לפתור את התעלומה, בזמן שהשחקנים שמגלמים אותם (ג'סיקה לוונדס וג'ו אנדרסון) נאבקים לפתח איזשהו סוג של כימיה ביניהם. החצי השני, בו אלמנט האימה משחק תפקיד חשוב יותר, מתאפיין בשפה ויזואלית נעימה לעין, וזאת בניגוד מפתיע לעבודותיו הקודמות של הבמאי. כמה חבל, אם כך, שהמשחק, הקצב, והתסריט לא עומדים בסטנדרט.
מאז סיים את חלקו בסדרת סרטי "המסור" ב-2007, הספיק לין באוסמן לשחרר לא פחות משבעה סרטים. רובם היו איומים עד בלתי נסבלים (""Repo! The Genetic Opera), ואחד לא רע בכלל ("Mother's Day"). "בית מטבחיים" מציע טוויסט מרענן על קלישאת הבית הרדוף, ומשכיל להתיישב לו איפשהו באמצע.