בדרך כלל כשאמן מוציא אלבום חדש, השאלה המרכזית שעולה לגביו היא אם הוא טוב או לא. באופן יוצא דופן, זאת לא השאלה המרכזית שנשאלת לגבי האלבום החדש של ליידי גאגא, "Joanne", שיצא ביום שישי האחרון (בישראל בהפצת הליקון). מה שאנשים רוצים לדעת זה בעיקר האם גאגא היא עדיין כוכבת פופ מצליחה ועדכנית.
זה היה לא מזמן, כולה לפני שמונה שנים, שסטפני ג'רמנוטה, ליידי גאגא בשם הבמה שלה, פרצה לחיינו עם להיטים כמו "Poker Face", "Just Dance" ו-"Bad Romance". בשיאה היא היתה הזמרת מספר אחת בעולם, מקדימה בכתף את ריאהנה, גורמת לביונסה לחזר אחריה לדואטים ומתהדרת בתואר "מדונה החדשה". המשבר החל באלבום השלישי, "Born This Way", שיצא בשנת 2011. הבאזז לפני צאת האלבום היה אדיר, שיר הנושא, שיצא כסינגל ראשון, היה להיט ענק, אבל אחריו לא היו באלבום קטעים מספיק חזקים. גאגא ירדה ברמת הלהיטות שלה.
בעקבות הדעיכה במעמדה, הציפיות מהאלבום הרביעי, "Artpop" שיצא ב-2013, היו שיחזיר את גאגא למעמדה כמלכת הפופ. גאגא לקחה את המושכות לידיה. העיפה פחות או יותר את כל מי שעבדה עמו בעבר, כשהיא מנסה להוכיח שהיא יודעת הכי טוב. "Artpop" היה כישלון יחסי. נכון, היו בו קטעים טובים, חלקם היו ללהיטים בינוניים, הוא גם היה מעניין. אבל בשורה התחתונה הוא מכר רק קצת מעבר ל-2 מיליון עותקים. שליש ממה ש-"Born This Way" מכר ומרחק שנות אור מ-15 מיליון העותקים שנמכרו מאלבום הבכורה שלה.
עכשיו, עם "Joanne", גאגא מקבלת הזדמנות אחרונה. אם גם האלבום הזה לא ימריא, היא צפויה למצוא את עצמה בקטגוריית "אמני הקאלט". אמנים שזכו להצלחת ענק בעבר, הצלחה שאמנם התפוגגה, אבל עדיין נשארו להם כמות מרשימה של מעריצים נאמנים שיקנו כל אלבום שלהם וימלאו כל הופעה שלהם. קיילי מינוג והפט שופ בויז הם דוגמאות טובות לאמנים כאלו. האם גאגא תצטרף אליהם?
דבר אחד מאוד ברור מהרגע הראשון שמחזיקים את "Joanne" ביד. ליידי גאגא התבגרה. לא רק בגיל (היא חגגה יומולדת 30 השנה), גם בגישה. מספיק להסתכל על העטיפה, או על הקליפ של הסינגל הראשון, "Perfect Illusion", כדי להבין זאת. בניגוד לבעבר, אז בכל צילום, קליפ או עטיפה גאגא נראתה מאופרת בכבדות, לבושה בבגדים זוהרים, וחובשת פאות תיאטרליות, עכשיו אנחנו מקבלים את גאגא בגרסתה האמיתית. בלי איפור מיותר, בלי בגדי דראג משוגעים, רק היא כמו שהיא. הרבה יותר ג'רמנוטה, הרבה פחות גאגא.
גם הבחירה במפיק, מארק רונסון היא פנייה לכיוון בוגר. נכון, אמנם מפיק-על, סופר-מוכשר שאחראי לאחד הלהיטים הכי גדולים של העשור הנוכחי, "Uptown Funk", אבל עדיין מדובר במישהו שבשנים האחרונות עבר להפיק אלבומים לאמנים שפונים לקהל מזדקן. מי ברשימה? דוראן דוראן, רופוס וויינרייט, פול מקרטני ואדל. עכשיו גם גאגא.
רונסון אכן הוציא מגאגא כיוון מוזיקלי בוגר יותר. השימוש בכלי נגינה חיים ב-"Joanne" דומיננטי בכל אחד מהשירים כאן. נגמר עידן הגאגא של ההפקות ה-EDM הממוחשבות, הגיע עידן הגאגא של הגיטרה, באס, תופים, פסנתר וחצוצרה. הבחירה ב-"Perfect Illusion" (שנכתב והופק יחד עם קווין פרקר מטיים אימפלה) כסינגל הראשון אינה מפתיעה. זה הקטע היחידי באלבום שהוא פופ ודאנסי במתכונת שהתרגלנו ממנה מגאגא, גם אם בהפקה שונה. שאר השירים באלבום זורמים בין כל מיני סגנונות רגועים. יש את קטעי הקאנטרי-פופ הנעימים כמו שיר הנושא "Joanne" ו-"Sinner's Prayer" עם המלודיה המושלמת. יש בלדות קורעות בדוגמת "Diamond Heart" שפותח, "Million Reasons" היפהפה, ו-"Angel Down", שסוגר את האלבום בקו לנה דל-ראיי משהו. ויש כאן גם זגזוגים בסגנונות והשפעות מעשורים קודמים: "Hey Girl" נשמע כמו קטע נשמה משנות השבעים; "Come to Mama", יכול היה לככב בפסקול בסרט משנות השמונים; ו-"Dancin' In Circles", יכול היה להיות קטע פופ שאייס אוף בייס הוציאו בניינטיז.
הסינגל הראשון, "Perfect Illusion", התקבל בצורה מעורבת בעולם. במרכזי המוזיקה של בריטניה, ארצות הברית וגרמניה הוא לא הצליח. לעומת זאת, בספרד ובצרפת הוא תפס את המקום הראשון במצעדי הלהיטים. אם ליידי גאגא תרצה לכבוש את המצעדים עם עוד קטע מהאלבום הזה, זאת תצטרך להיות כנראה בלדה נעימה, משהו שלא קורה הרבה בתקופה האחרונה. אפשר היה לסכם ולומר שגאגא בדרך לקטלג את עצמה כ"אמנית קאלט", אבל אחרי הכל, זאת ליידי גאגא. עדיין מובילת דעה, משפיעה בצורה יוצאת דופן, ואולי הכי חשוב - מישהי שנוטה להפתיע.