נושאים חמים

קורדרוי 139: החדש של לאונרד כהן משלים את טרילוגיית המוות של 2016

למרות שהוא מתכוון לחיות לנצח, כהן בא חשבון - עם עברו, עם הנשים בחייו, עם אלוהים, ובעיקר עם עצמו ועם הזיכרונות. בכל שזור געגוע למתיקות ולאהבות מזיזות היבשות שידע בעבר

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
לאונרד כהן (יח"צ)
מתגעגע למתיקות. לאונרד כהן (צילום: AP)

אני לא צריך סיבה
למה שהפכתי להיות
יש לי תירוצים
הם עייפים ועלובים
ואני לא צריך חנינה, לא לא
כבר לא נשאר את מי להאשים
אני עוזב את השולחן
אני יוצא מהמשחק

אחרי שעורר סערה כשאמר החודש בראיון ל"ניו יורקר" שהוא מוכן למות, לאונרד כהן הרגיע השבוע את העולם: לא התכוונתי, ואני מתכנן לחיות לנצח. כהן אכן יחיה לנצח, גם אם חס וחלילה ימות מחר, אבל גם בכתבת הפרופיל הנפלאה של דייוויד רמניק בניו יורקר וגם באלבום החדש שלו, "You Want it Darker" - רק מספר 14, מרגיש שיש לו 140 - נדמה שכהן החל בהכנות לפרידה. הוא בן 82, לא חולה אבל בריאותו רופפת, וקשה שלא לחשוב על הרגע הארור שבו יתחילו שמועות הווטסאפ ואחריהן נחשול הפושים. זה יהיה מאד מאד עצוב, שובר לב, אבל זה לא יהיה סוף טראגי אלא סיום טבעי של חיים מפוארים. הוא עצמו נשמע שלם, ואומר שבת הקול שמדברת אליו בשלב זה של חייו מלאת חמלה ורק דוחפת אותו להשלים את המשימות שנותר לו להשלים, הוא כבר לא שומע קול שאומר לו שהוא כישלון, וזו ברכה גדולה בשבילו.

ואולי אני סתם רואה שחורות ויש לנו עוד שנים רבות ופוריות איתו. בחודש האחרון אני שומע הרבה לאונרד כהן, חדש וישן ועוד יותר ישן, ואני באמת לא חושב - לא שצריך אותי או את ועדת פרס נובל בשביל להגיד את זה - שהיה ויהיה עוד אחד כמוהו. חיבור נשגב בין שירה למוזיקה. כזאת שגורמת לך גם להרגיש וגם לחשוב וגם לחלום. עמוק, סליחה על המילה. מספר סיפורים שמעמיד אותך בלבה של הסיטואציה, אתה כמעט איתו על המיטה בצ'לסי הוטל כשג'ניס ג'ופלין עושה את מה שעושה בזמן שהלימוזינות מחכות לה למטה. בשאלת המוזיקה של אמן אחד בלבד שמותר לך לקחת איתך לאי בודד זה יהיה מאבק טיטאנים בינו לבין ספרינגסטין. כהן מציע הרבה יותר מרק מוזיקה: הוא פסקול לחיים עצמם, חיים עשירים, סוערים, הרפתקניים, חיים של שיאים ומפלות, של אהבות ענקיות ושברונות לב ענקיים אף יותר. ובתוך כל האישי והפרטי - האוניברסלי. טבע האדם, מלחמות, העתיד, חיפוש רוחני והרבה מאד אלוהים. ובין כל אלה תמיד יש סדק שדרכו האור נכנס. תמיד יש אור. להבדיל ממילותיו בשיר הנושא, כהן הוא מיליון נרות שדולקים בשביל אהבה שברגע האחרון דווקא כן הגיעה.

עכשיו אני חי במקדש הזה
איפה שאומרים לך מה לעשות
אני זקן והייתי צריך להתפשר
על נקודת מבט שונה
נאבקתי בפיתוי
אבל לא רציתי לנצח
גבר כמוני לא אוהב לראות
את הפיתוי מרים ידיים

אז למרות שהוא מתכוון לחיות לנצח, אחרי האלבומים של דיוויד בואי ושל ניק קייב, זה של כהן משלים את טרילוגיית המוות של 2016: בואי מת הרבה טרם זמנו ורק אחרי ש-"Blackstar" שלו יצא התמונה הקודרת התבהרה, קייב קבר בן, וכהן בא חשבון - עם עברו, עם הנשים בחייו, עם אלוהים, ובעיקר עם עצמו ועם הזיכרונות. בחודש יולי האחרון הוא נפרד באימייל מרסק לב מאהובתו המיתולוגית מריאן אילן, יומיים לפני שמתה מסרטן בביתה בנורבגיה. "ובכן מריאן, הגענו לזמן הזה שבו אנחנו באמת כל כך זקנים והגוף שלנו מתפרק ואני חושב שאני אבוא בעקבותייך מאד בקרוב", כתב לה כהן. "תדעי שאני כל כך קרוב מאחורייך שאם תמתחי את ידך אני חושב שתוכלי לגעת בשלי. ואת יודעת שתמיד אהבתי אותך בשל יופייך וחוכמתך, אבל אני לא צריך לומר דבר נוסף על זה, כי את יודעת על הכל. אבל עכשיו, אני רק רוצה לאחל לך מסע נפלא. שלום חברה ותיקה. אהבה אינסופית, להתראות במורד הדרך". רמניק מספר שכהן, כיאה לאדם בגילו, לא הופתע מהמוות שלה, חברים שמתים זו כבר שגרה, אבל הוצף בזיכרונות של הזמן שלו ושל מריאן ביחד, בשנות השישים ביוון. "היתה גרדניה על השולחן שלי שבישמה את כל החדר", סיפר, "והיה כריך קטן בצהרי היום. מתיקות, מתיקות בכל מקום".

לאונרד כהן (GettyImages)
לא מופתע מהמוות. כהן (צילום: אימג'בנק - Getty Images)

כהן מתגעגע למתיקות הזאת, ולאהבות מזיזות היבשות שידע בעבר. באחד השירים הוא אומר (הוא בעיקר אומר באלבום הזה, בקול עמוק מתמיד, פחות שר): "חייכת אלי כאילו אני צעיר, נשימתי נעתקה". באחר, "מכרנו את עצמנו בשביל אהבה ועכשיו אנחנו חופשיים, אני כל כך מצטער על רוח הרפאים שהפכתי אותך להיות". אשריהו שבגיל 82 ראשו צלול מספיק גם בשביל לחיות חיים שלמים ומודעים בהווה וגם בשביל לזכור את פרטי הפרטים של העבר. לא רבים מאיתנו יזכו לפינאלה כזאת - להיות בעשור התשיעי של חיינו עם ראש מורם עצמונית ולא עם ראש שמוט שמישהו מרים כדי להאכיל אותנו בכוח. אבל הוא איש זקן והוא יודע את זה. גבו דואב, והוא מבלה את עיקר זמנו בביתו שבלוס אנג'לס, אדם בר מזל לדבריו שהגיע לגילו המופלג כש"החדות שלי עדיין קיימת, עד כה. יש לי משאבים רבים. בתי והילדים שלה גרים בקומה התחתונה, והבן שלי גר במורד הרחוב. אז בורכתי מאד... במובן מסוים מצבי מעולם לא היה טוב יותר". על האלבום עבד באחד מהחדרים שבביתו, שולח באימייל הקלטות להמשך עבודה ותוספות. בנו אדם הפיק את "You Want it Darker", ואבא שלו נשמע בו חד וצלול ומפוכח וציני. ובכל זאת, הטקסטים פחות עשירים ומתוחכמים מבעבר, רזים כמעט כמוהו, וכך גם המוזיקה.

בוב דילן אמר ש"כשאנשים מדברים על לאונרד, הם לא מזכירים את המלודיות שלו, שבשבילי, לצד המילים שלו, הן הגאונות הכי גדולה שלו". השירים באלבום הזה מדברים באותה שפה של כל שיר שכהן כתב ושר מאז שנטש את חלומו להיות רק משורר מצליח והוסיף לרשימת התארים שלו גם את התואר זמר, אבל הם מינוריים יותר. האלבום הזה משתלב יפה בקטלוג המפואר של כהן, אבל כוחו בהיותו טעון במחשבות מעוררות מחשבות משל עצמן על סוף וסגירת מעגלי חיים, על שעון שמתקתק לאחור ועל להבה שנאבקת כדי לא לגווע, ופחות במשקלו המוזיקלי. מהבחינה הזאת קודמו מ-2014, "Popular Problems", מוצלח ממנו.

זה כמובן לא באמת משנה. אחרי 50 שנות קריירה כהן הוא לא מישהו שנשפט על פי האלבום האחרון שלו. הוא לא נשפט בכלל. אולי רק על ידי האלוהים שהוא יפגוש מתישהו, אם יפגוש. כבר בשיר הראשון של האלבום הזה הוא אומר לו, ומביא חזן לחיזוק - "הנני הנני, אני מוכן". אבל בשיר האחרון הוא רומז שהוא עדיין לא באמת מוכן, ושלא עם אלוהים הוא מחפש לעשות שלום, אלא - הפתעה הפתעה - עם אישה. "הלוואי והיתה אמנה שעליה היינו יכולים לחתום, הלוואי והיתה אמנה בין האהבה שלך ושלי". קח את הזמן לאונרד, תמצא את הדרך. מריאן תחכה.