נושאים חמים

קראו את הפרק הראשון של "איש חוצה ישראל"

בני גל, ה"בנדיט" הקיבוצניק, מתאר את תהליך חזרתו בתשובה החל מימי הבוהמה התל אביבית, ועד תחושת התלישות והשבר הגדול של בני דור מלחמת יום הכיפורים

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

סוף 1937. אבא, איגנאז', כפי שקראו לו הפולנים, מגיע לארגנטינה. הוא מתקבל בחום על ידי קרובי משפחה בקהילה הפולנית הגדולה בבואנוס איירס. לפני הכל, הוא מתבודד בפינה שקטה, שולף אלבום תמונות קטן, מתיישב ומתבונן באהוביו: אמא פרומעט, אבא שאול, ושתי אחיותיו, חנה ובעלה אלכסנדר, ורגינה, אחותו הקטנה. הוא שולף נייר מכתבים וכותב למשפחה בלודז': "יקירי, אהובי, הגעתי בשלום. לא אנוח ולא אשקוט עד שאוציא אתכם מפולין ואביא אתכם לכאן, בריאים ושלמים". כאדם חם ולבבי הוא מוצא חברים חדשים ומרחיב את מעגל הקשרים שלו בקרב פליטים יהודים שברחו מאירופה. כמו רוב בני לודז' הוא מומחה לטקסטיל ובעיקר לייצור גרבי ניילון, ועד מהרה הוא פותח עם שותף מפעל לגרבי נשים. המכתבים מהמשפחה מחיים את נפשו. הוא חי ממכתב למכתב ומבלה שעות ארוכות בכתיבת מכתבים מעודדים ומתעניינים. תוך כדי קריאה קשובה של המכתבים הוא לומד לזהות מסרים חבויים על מצב המשפחה ועל מה שקורה סביבם. "קיבלנו את הכסף", "אנא טפל באשרות יציאה עבורנו", "אנחנו בטוחים שתקיים את הבטחתך להביא לאיחוד שלנו אצלך...". אבא מחפש דרכים להביא את המשפחה לארגנטינה ומקדיש לכך אתכל זמנו.

על המכתבים הבאים כבר הוטבעה חותמת של הגסטפו. "דורשים מאתנו לשלם סכומים דמיוניים עבור חוב משנת 1935 . הקרקע בוערת, מחרימים לנו סחורות ועושים שַמות בחנות". "בשתי התמונות המשפחתיות שאני מצרפת אתה יכול לראות את אבא ואמא, חנה ואותי", כותבת רגינה. "תמונה אחת רגילה, ובשנייה ענדנו בצחוק טלאי
צהוב על הבגדים. זוהי דרישה חדשה מאתנו ואנחנו בכלל לא מתכוונים לענוד את הטלאי הזה". "בני יקירי, אהובי! אני נפרדת ממך ומנשקת אותך עד בלי די. יתן לך ה' רוב נחת וברכה והצלחה בכל דרכיך ומזל והצלחה בדרכך החדשה. מאחלת אמך האוהבת אותך, הנושאת אותך תמיד בזיכרוני! מתפללת לראות אותך ולהיות יחד אתך". גרייס קלי, כך נקראה הלינה בפי צעירי הקהילה הציונית. הלינה, צעירה בת שש עשרה, מדהימה ביופיה, הרעידה את הלבבות בקול.

צחוקה המתגלגל, מודגש בריש ספרדית ובלָמֶד פולנית מתובלת בניחוח אידיש. דבר לא חסר ליפהפיה הזו – אביה סלב פולני מחוגי הציונים, עורך ובעל טור בעיתון באידיש, צייר ואמן רישום. אמה מנהלת ביד רמה חנות ענקית במרכז בואנוס איירס, בשם "עולם התינוקות". שתי המשפחות היו קשורות בקשרי משפחה רחוקים עוד בפולין, וההורים שהיו מודאגים מילדתם הזוהרת והתוססת, חשבו שהבחור הבוגר והמצליח מלודז' הוא חתן ראוי לבתם. די היה בשני ריקודי טנגו לצלילי קרלוס גארדל ועוד לה-קומפרסיטה אחד )מוזיקת טנגו( כדי שהבחור יסתחרר ושהצעירה תודיע להורים שאין לה שום כוונה להתחתן אתו. בלילה, בשעת לגימת מאטה משותפת, שמעה הלינה את ההורים משוחחים בסלון והדם קפא בעורקיה. "תן לי לטפל בזה ואל תתערב. היא תתנגד, אבל לא תהיה לה ברירה. רק אל תתייצב לצדה". בבוקר הודיעה הלינה לאמה בעיניים דומעות שאם יכריחו אותה להתחתן עם הבחור מלודז', היא תברח מהבית. "את יכולה לברוח לאן שאת רוצה", פסקה אמה, "עד עכשיו עשית מה שרצית, כעת את תעשי מה שאנחנו אומרים לך! אנחנו החלטנו שאת תתחתני אתו וזה מה שיהיה!". הלינה נשאה עיניים מיואשות אל אחיה שעמדו רועדים במרפסת המטבח. "אני בת שש עשרה", התחננה אליהם, "תצילו אותי!". אמה נעצה בהם מבט מצמית: "מה אתם עומדים שם ומקשיבים? קחו את הילקוטים וטוסו לבית הספר, ההסעה מחכה לכם!".

איגנאז' זכה בנערה צעירה וזוהרת בעלת נשיות מתפרצת, חיות ושמחה. הלינה נאלצה להתחתן עם איש מבוגר, אוהב בית, אנושי ועדין, שחיבחרדה מתמדת לגורל משפחתו האהובה בפולין.

1940 – אבא ואמא מתחתנים. מוקם גטו לודז'. 1941 – דניאל אחי נולד. מתחילים הטראנספורטים מהגטו למחנות ההשמדה. 1944 – אני נולד. 1945 – אבא מצרף את קולו לקולות המפצירים ברוזוולט להפציץ את מחנות ההשמדה באושוויץ ובבירקנאו. הוא לא יודע שרגינה אחותו הקטנה והעדינה מוטלת שם על דרגש עץ בקומה העליונה בביתן 30, קפואה מקור. כאשר אבא מבקש להתנחם באהבתו למוזיקה קלאסית, הוא נכנס לחנות מוזיקה גדולה וקונה תקליט שזה עתה יצא לאור: "קרנבל החיות" של סן סאנס. כאשר הוא יוצא והתקליט בידיו, לבו כמו עומד מלכת.


הוא קופא על המדרכה וכמו שומע ידיעה מעולמות אחרים: "אבא ואמא מתו. חנה ואלכס מתו". באותו רגע אבא כותב בהתרגשות על גבי עטיפת התקליט שני בתי שיר שכתב על הפרידה מאמא )הוא כתב
ביידיש ולהלן בתרגום חופשי(: "אמי, נחמתי / זיעה קרה אחזתני /
הביטה בי בחיבה רוויה נחת / ובאושר אפופה / אין אנו מצטערים /
אמרה במאור פנים / צְחַק ילדי, צְחַק ככל שתוכל / הצחוק יקל עליך /
את הצרות והסבל / אבל שנינו ידענו / כאשר אבדנו אבדנו".
הפרידה מאביו היתה קשה יותר. הם נפרדו בשיחת טלפון. אבא כתב
ביומנו: "והנה נשמע הצלצול. קפצתי ממקומי, כולי מבוהל, עיני
מרצדות, ראשי סחרחר, גרוני נחנק, רוחי סוער. אבי יבב בבכי חרישי,
ואני כמובן הקשבתי. עיני כהו מראות את גודש הכאב, סאת הצרות.
ואחרי שתיקתנו הנמשכת, ברכני מנשמתו הרוגשת: 'סע לשלום, בני,
שמור על הבריאות. תצליח, בני, וכתוב במהירות!'. אלו היו מילותיו
האחרונות".
בחודש מאי של שנת 1945 גרמניה נכנעה, ובאוגוסט של אותה שנה
נכנעה גם יפן. מלחמת העולם השנייה הסתיימה. "איפה רגינה שלי",
אבא שואל, ומפעיל קשרים חובקי עולם כדי למצוא בני משפחה.
במשלוח גדול של נשים שיצא מאושוויץ לשטוטהוף נמצאת רגינה
במצב סופני. כוחן של רוב הנשים לא עומד להן. רגינה זוכה לשמוע
על סיום המלחמה. היא מפונה במצב קשה לסנטוריום שיקומי לנשים
בשבדיה ולאחר תקופת התאוששות כותבת לאבא: "איגנוש יקר שלי,
אני בחיים". היא מגיעה לבואנוס איירס, נישאת לשמחה, ניצול שואה
אף הוא, והם עוברים להתגורר בבוליביה.
1948 – עננה שחורה מרחפת מעל משפחתנו. אבא ואמא לא מסתדרים.
מתח ועצבנות תופסים את מקומם של החיים המסודרים והנוחים. הם
מתגרשים. הבית מתפרק.
נוסעים לארץ ישראל
1949. אני מתעורר באמצע הלילה מתנועה לא ברורה. ידיים מרימות
אותי מהמיטה, עוטפות את גופי בשמיכה, אני שומע את קולו של
אבא. יורדים במדרגות. למטה מחכה מונית שחורה, דני כבר בתוכה.
קולות מדברים בשקט, הדלת נטרקת, המונית נוסעת. במונית רק אבא,
דני ואני. אמא לא. נוסעים לנמל של בואנוס איירס ועולים על אוניה.
מפליגים לדוד זייליג בריו דה ז'נירו. דוד זייליג, מומחה לתיקים, מרשה
לי לעשות חורים במכונה. שתי רגינות מטפלות בנו כל הזמן. דודה
רגינה הגדולה שהגיעה מאושוויץ ודודה רגינה הקטנה, הבת של זייליג.
אחרי כמה שבועות שאני עושה חורים ודוד זייליג משבח אותי ונותן
לי סוכריות, שוב מזוודות ומונית שחורה. אולי חוזרים הביתה? אבא
אומר שהאוניה מחכה לנו, וכעבור חודש אנחנו מגיעים לנמל נאפולי
באיטליה. וכמו בריו דה ז'נירו, גם כאן אנחנו ממתינים למשהו. לפני
השינה הסביר לי דני שבברזיל אבא חיכה שאולי אמא תחפש אותנו ואז
נהיה קרובים. וכעת הוא מקווה שאולי אמא בכל זאת תצטרף אלינו
ואז ניסע יחד לארץ ישראל. וגם אני איכשהו נדבקתי בתקווה הזו. כדי
להעביר את הזמן עד שאמא תגיע אבא לקח אותנו לטיולים באזור, בין
השאר להר וזוב ולעיר פומפיי, אבל זה לא עזר, ככל שהזמן עבר אבא
היה יותר עצוב ומתוח, וכשנגמר זמן ההמתנה אבא אמר לנו שמחר
ממשיכים לארץ ישראל. עשרה ימים לאחר מכן נכנסה האונייה לנמל
חיפה. מהסיפון ראיתי את הר הכרמל ואת המנופים של נמל חיפה.
הנמל היה מוקף גדרות גבוהות, מלופף קונצרטינות ומגדלי שמירה.
מישהו דחף לידי תפוז גדול, וכך, כשהתפוז בידי, עליתי לאט על כבש
העץ המתנדנד ופסעתי עם אבא ודני לעבר העולם החדש.

נגב בתל אביב, גאולה בחיפה, בית בבית אורן
דוד גרשון, דוד חדש שלא הכרנו, בא לנמל חיפה ללוות אותנו לתל
אביב. גרשון ואברהם הם שני הבנים של דוד פליקס ודודה קלרה,
הדודה של אבא. הם עלו לארץ לפני המלחמה ופתחו מוסך קטן ביפו.
ישובים על שרפרפי קש ליד שולחן עץ קטן בחצר המוסך, הם עוברים
על כותרות העיתונים המגוללים את אימי השואה. בסיומה, נותרו ללא
מכר, קרוב ובן משפחה חי. "קודם כל נוסעים לדודה קלרה", הסביר
אבא. גרשון ואבא שוחחו כל הדרך באידיש מעורבת בפולנית עד
שנכנסנו לעיר לבנה. "זו תל אביב", אמר לנו אבא. נסענו על הכביש
השחור עד שהוא הסתיים. ירדנו ממנו אל חולות לבנים ומשם המשכנו
כשאנו סוחבים את הפקלאות בין סמטאות צרות. קולות מסביב בשפה
מוזרה. "זה רחוב הנגב", אמר גרשון באידיש, "כאן גרה אמא". בוססנו
עם המזוודות והתיקים בחול עמוק וטובעני. נזכרתי בחוף הים בלאנוס,
שם היינו רצים על גבי לוחות עץ שהונחו על החול הלוהט.
ניצבנו בחזיתו של צריף מעץ, על מפתנו עומדת דודה קלרה בעיניים
דומעות, מגבת בידה. כולם מתנשקים בפולנית ומתחבקים באידיש,
מקיפים את אבא לשמוע ממנו על עולמות שחרבו, אהבות שנכזבו
ומלחמות שמתחילות מחר בבוקר. אפשר היה לשמוע מילים לוחשות
מלוות במבטים גנובים, שהיו שייכות לנושא הכאוב: "אמא שלהם לא
פה. היא נשארה שם". הדודה נתנה לדני ולי גזוז מתוק, עמדנו בצד
מבולבלים והבטנו סביבנו. מסגריות, בתי דפוס, נגריות. הכל חול.
לילה ראשון בארץ זרה. התחבקנו במיטה צרה, ולחשנו זה לזה מילים
בספרדית, כאילו היתה שפה לא חוקית.
החלו ימים של שוטטות בנופים חדשים, בליל שפות ובליל משחקי
ילדים לא מוכרים. המשחק המוביל היה החלפות של סמלים צבעוניים
שנגזרו מתוך קופסאות סיגריות. ילד אחד קטן לימד אותי לייצר סמלים.
הוא שלף מכיסו פקק מתכת משונן של בקבוק, הניח אותו על קופסת
סיגריות ושפשף אותה בכוח על הקיר. לאחר ששלף את הסמל מתוך
הפקק הניח אותו בשנית והמשיך לשפשף עד שנוצר סמל נוסף. ערימות
הסמלים שימשו את הילדים לעסקאות חליפין קולניות בשפות מוזרות
ומצחיקות. בין הסמלים מצא אצלי אבא כסף נייר בשווי 5 מיל. גיליתי

לו שישנו זקן אחד, שהבטיח לי שבכל פעם שאכנס לשיעור עם הילדים
בישיבה הגדולה הוא יתן לי כזה נייר. ובאמת נכנסתי פעם והתיישבתי
על ספסל עץ ארוך מול שולחן גדול, ומרחוק עמד ארון ענק ומעליו
חלונות מצוירים ומגן דוד. לא הבנתי מה מדברים ומה קוראים. נתתי
לאבא את הכסף.
המשחק השני היה להיתלות מאחורי העגלות החולפות בין המסגריות,
הנגריות ובתי הדפוס הרועשים ולהישאר תלויים עד שהעגלון מצליף בך
בשוט ומשקיע את פניך בחול הלוהט. בשבתות היינו רצים בין הצריפים
בשליחות דוד פליקס לקיוסק שבדרך סאלמה, למלא סודה בבקבוק עם
פקק סגר קפיץ, מה שאפשר לנו למצוץ סודה מצוואר הבקבוק ולטעון
שזה נשפך מהגזים התוססים. כאשר לא רצינו לאכול היו נועלים אותנו
במקלחת. כדי להיחלץ ממנה הייתי דופק ומרעיש עולמות בצעקותי.
דני לעומת זאת, היה פותח בשקט את כל הברזים, מטפס על הכיור
ומחכה שיבואו לפתוח את הדלת. לאחר ימים של שוטטות, רשמו את
דני לכיתה ב' בבית ספר שלוּש ואותי לגן ילדים בקריה.
בלילה שמענו את הדודים משוחחים ביניהם שהסידור הזה לא מתאים
ושעלינו לעבור מהצריף. עברנו עם אבא לדודים בוכמן שגרו בדירה
נאה צמודת קרקע מוקפת גינה יפה בשכונת עזרה ובצרון. בחצר היה
חדר כביסה קטן ובצמוד לו בוידם פתוח. הורידו את האופניים מהבוידם
ושם שיכנו את דני ואותי. אבא ישן בסמוך, ליד דודי הכביסה וכלי
העבודה. אהבתי לרוץ אחרי הפרות שרעו על גדות נחל איילון, לאסוף
ריג'לי לתרנגולות של דודה שושנה ולמצוץ חמציצים.
בלילה, שמענו את הדודים משוחחים ביניהם, שגם הסידור הזה לא
מתאים ושעלינו לעבור מחדר הכביסה.
כך הגענו למעון גאולה של עליית הנוער בחיפה.
עמדנו מול חזיתו של בניין גדול בצבע אפור לבן. דלת מתכת כבדה,
סורגים, גדרות וסיד לבן. פעמון. "מי זה?" שאלה מישהי מעבר לדלת.
אבא ענה משהו. הדלת נפתחה בחריקת בריח. ריח בצל מטוגן חמק פרץ
מהפתח. ליזול ואקונומיקה התחרו ביניהם מי ישלוט באוויר. "שלום",
חייכה אלינו אשה מבוגרת, "אני דודה ליזה". מכווצים נכנסנו לאולם
ענק. "זהו חדר השינה, בכל בוקר הילדים מרימים את המיטות אל
מעבר לוילון, המיטות נעלמות לאורך הקירות וכך יש לנו אולם גדול
לפעילויות", שמחה דודה ליזה. "ואין לילדים מיטה לנוח עליה במשך
היום?" שאל אבא בדאגה. "הילדים עסוקים", הרגיעה אותו דודה ליזה.
לאחר הסיור אבא הבטיח לבקר אותנו פעם בשבוע ונסע.
לא ידעתי מה קרוב יותר, הנמל כדי לברוח לארגנטינה, או תחנת
הרכבת, לברוח חזרה לדודה קלרה. גדרות התיל לימדו אותי שמכאן
לא בורחים. החלה שיגרה חדשה: יוצא בבוקר לכיתה א' בבית ספר
גאולה, אוכל את הסנדויץ' בדרך, יושב בכיתה ולא מבין כלום. רק
מתגעגע אל אמא. יוצא מחדר האוכל בפה מלא אל השירותים, לרוקן
את האוכל הנורא אל האסלה. נעול בבידוד, בחדרון אפל בקומה
העליונה, בגלל סקרלטינה. בלילה הייתי מציץ דרך החלון המסורג
צופה בפנסים האדומים והמבהילים בקצה מגדל האנטנות. מישהו אמר
שזו תחנת רדיו, אחרים אמרו שזה בית סוהר, ויש שהפחידו שזו תחנת
מרגלים. ביום, ספרתי את הבארדות הנוראות המתפוצצות ומעיפות
סלעים ענקיים, לסלול את שדרות רמז המובילות משכונת גאולה למרכז
הכרמל. לאחר שהבראתי, ירדתי אל חצר הבטון המגודרת. החצר מלאה
ילדים במכנסי חאקי קצרים עם סינר מקדימה וכתפיות, דוברי עשרים
שפות. עצים ענקיים סימנו את הגבול בין המעון לישיבה.
על הענפים הגבוהים ביותר נפגשנו עם בחורי הישיבה שהסתתרו ושאלו
אם אנחנו רוצים לראות "איך הם מוציאים עשן סיגריות מהעיניים".
בטח שרצינו. "אז תניח יד על הבטן שלי ותמקד את המבט ישר אל
העיניים", פקדו עלינו, ואז נעצו באכזריות את הסיגריה בכף ידנו וצהלו
לשמע צרחות הזוועה שלנו. כמעט עפנו כולנו ממרומי העצים מהתרגיל
הזה. שם למדתי לא לתת אמון בבחורי ישיבה שמעשנים, למרות שהם
לבושים במכנסיים שחורים ובחולצות לבנות. הייתי בורח אל מחסן
הבגדים והמכבסה, שם הייתי מקבל בהיחבא כפית דבש מדודה קרולה.
לאחר מספר חודשים רוויי סבל, הצלחתי לחמוק מהשער, הגעתי לתחנת
הרכבת, התגנבתי לרכבת והגעתי בעצמי אל אבא בתל אביב. אבא חיבק
אותי ואמר שאולי יהיה לנו יותר טוב בקיבוץ. לא הבנתי מה הוא אומר,
אבל משהו בי נרגע מעט.

בוקר אחד התעוררתי מטלטולי אבא בכתפי. "בוקר טוב, קום בני, צריך
ללכת אל האישה מהקיבוץ. כדאי שנצא מוקדם". נסענו באוטובוס
וירדנו בקריה בתל אביב. אבא נטל את ידי בכף ידו הגדולה והוליך
אותי במעלה הכביש המאובק. אנחנו עולים ואבא מעביר את מבטו בין
השלטים על הבתים האפורים לבין הפתק המקומט שבידו, עד שנעצר.
עלינו במדרגות שזה עתה נשטפו, עברנו דלת ישנה והגענו לחדר צר
ומחניק שהיו בו כמה אנשים מבוגרים וכמה ילדים מכופתרים, יושבים
בשקט וממתינים. המבוגרים עישנו, והילדים – אינם יודעים לאן ולמה.
כמו בתור לזריקה.
נכנסו ויצאו, עד שהאישה רמזה בראשה ואבא קם, לקח את ידי בידו
ונכנסנו. תמונות תלויות בחדר: איכר ומחרשה. ערמת קש ענקית
וקלשון נעוץ בפסגתה. נשים חולבות בידיהן. התקרבנו אל השולחן.
אישה מבוגרת חייכה אלינו והקריאה מהרשימה בקול: "בן ציון יוסף
גלסטר". שתקתי.
"זה אתה?" הנעתי בראשי. ואבא אמר בשקט: "אנחנו קוראים לו בני
בקיצור".
"בני, שלום. אני רחה פראייר, נעים מאוד. אמור לי, השמעת מימיך על
ביאליק?".
"לא", עניתי חלושות.
היא רושמת ואני מתבונן מעבר לכתפה, בחלון שמאחוריה. מבעד לחלון
ראיתי ילדים קטנים משחקים בחצר הגן. הילדים היו לבושים סינרים
כחולים עם כיס קטן על החזה ולכמה מהם שיער הראש מגולח למשעי.
בחצר היו מוטלים מיני גרוטאות וחביות וצמיגים ישנים, עליהם טיפסו
הילדים ודילגו וקפצו וזחלו. את החצר הקיפה גדר רשת גבוהה וליד
השער הקטן שהיה קבוע בגדר, יכולתי להבחין באישה גבוהה, לבושה
אף היא סינר כחול עם שני כיסים מקדימה ולראשה מטפחת כחולה.
"האם ביקרת פעם בקיבוץ, בני?". ילד אחד התחיל לטפס על הגדר.
"לא", עניתי כעבור רגע.
היא רושמת והילד ממשיך לטפס.
"האם תוכל לשיר שיר שאתה אוהב?".
הסינר הכחול נתפס בגדר והילד הרפה באחת מידיו את אחיזתו בגדר
והתאמץ לשחרר את הסינר.
"לא".
"האם אתה מפחד לישון לבד, בני?".
הילד בחצר הצליח לשחרר את הסינר והמשיך לטפס תוך שהוא תוקע
את רגליו הקטנות בפתחי הגדר. שמעתי מאחורי את אוושת נעלי אבא
ואחר כך גם את קולו: "המ... סליחה, הילד אינו ישן לבד בבית...".
"אני מבינה. האם תפחד לישון לבד, בני?".
מתחתי מעט את צווארי כדי לעקוב אחר המתרחש בחוץ. הילדים נאספו
מרחבי החצר והביטו אל הילד במרומי הגדר.
"לא", עניתי. הפניתי את מבטי לאחור והבטתי באבי. הוא חייך אלי
ושלח לעברי קריצת עידוד מגושמת.
בינתיים המשיך הילד הקטן לטפס ואז ראיתי כיצד משתחררות ידיו
מאחיזתן והוא מאבד את אחיזתו. הוא לא נפל ארצה, שכן אחת מרגליו
נעוצה היתה עדיין בחורי הגדר, וכך נשאר תלוי במרומיה, כשהוא
הפוך, ראשו מתנדנד למטה. האישה שליד השער זינקה ממקומה ורצה
אל עדת הילדים המפוחדת שהתקבצה ליד הגדר, ראשם אל על. לפתע
השתחררה גם רגלו הלכודה, והוא צנח לתוך הילדים, שחלקם התפזרו
בבהלה וחלקם מיהרו אליו, מנסים לתפוס אותו בנפילתו. מהמכה שספג
מהגדר בנופלו, התהפך בחזרה, ראשו למעלה, וכך נחת ארצה, כשרגליו
על הקרקע. מיד הגיעה האישה בסינר והעיפה לצדדים את הילדים,
תפסה את הילד בכתפו והחלה גוררת אותו אל שער הברזל תוך שהיא
מפליאה בו מכותיה.
"בני, האם אתה אוהב להרביץ מכות?", שמעתי את השאלה וראיתי את
פניה כל כך קרובים אלי, ואת הילד הקטן והמוכה, נגרר על אבני החצץ
בחצר כאשר לפתע סנדלו נשר ונותר על השביל.
"לא", עניתי.
"ילד טוב", חייכה אלי האישה.
רחה פראייר בירכה את אבא לשלום, אמרה שתשלח לו מכתב הביתה,
ואבא נטלני שוב בכפו. כשיצאנו ראיתי עוד ילדים רבים אחרים
הממתינים לתורם להיכנס לחדר. שלחתי עוד מבט אחרון אל החצר
המגודרת, השער היה סגור והחצר ריקה, רק עורב שחור ניצב על
החבית האדומה באמצע החצר, מחטט במקור תחת כנפו.
על השביל המאובק הלכנו שנינו ושתקנו. הגענו אל התחנה ועמדנו
להמתין לאוטובוס.
"נו בני", קרא אלי אבא בקול חדש שהיתה בו תקווה חדשה, "מה אתה__
אומר? זה לא היה נורא, נכון?".
"לא", עניתי.
"כל הזמן ענית לא", הזכיר לי אבא לפתע. "לא היה לך שום דבר יפה
לומר לגברת? כל הזמן רק לא?".
"כן", עניתי. אבא רכן אלי, נשק לי והביט בי בעיניו החומות השקטות.
"היא תשלח אותך לקיבוץ", לחש לי. "וכעת תחזיק את התחנה חזק ביד,
ככה", הראה לי, "ואל תזוז, אני כבר חוזר".
אבא מיהר לשוב אל השביל המאובק המוביל אל משרדה של האישה.
טיפס במדרגות ונכנס בסערה אל משרדה. הפקידה הביעה מחאה אבל
הוא כבר היה בתוך החדר. ניגש אל רחה פראייר, רכן אליה ואמר
לה בשקט: "גברת, אם לא תקבלי מיד את הילדים שלי לקיבוץ, אני
אתאבד!". הסתובב ויצא.
"הכל בסדר", אמר לי כשחזר, והסיר את ידי מהתחנה המאובקת
"הלו! אתם עולים או שאני נוסע?!". זקפנו ראש וראינו אוטובוס מלא
אנשים ודלת פתוחה. קפצנו פנימה.


"איש חוצה ישראל" / בני גל, תום הוצאה לאור, 336 עמודים.