לפני שנתחיל הרשו לי לשרטט ענן אסוציאציות מוזיקלי: הביטלס של "For the Benefit of Mister Kite", קווין של "Bicycle Race", פינק פלויד של סיד בארט, ביץ' בויז, סופרטראמפ, טי רקס, E.L.O. זהו רק חלק קטן מהמטען המוזיקלי שמתפוצץ באוזן כשמאזינים ללמון טוויגז, צמד אחים מלונג איילנד, ניו יורק, שהוציא החודש אלבום בכורה. בעצם לא. זה המטען המוזיקלי רק בסינגל הראשון שיצא מתוכו, "These Words". האלבום המלא, "Do Hollywood", מכיל הרבה הרבה יותר. מה שמעניין בלמון טוויגז זה לא בהכרח העושר המוזיקלי שמביאים עמם האחים מייקל ובריאן דאדריו, אלא העובדה שהשניים רק בני 17 ו-19 (בהתאמה).
כמו בסיפורים קלישאתיים אחרים גם כאן מדובר בצאצאים של מוזיקאי כושל, שאמנם לא זכה להקליט ולהופיע עם שיריו, אבל ילדיו התחנכו על השפעותיו המוזיקליות, גדלו עם הכלים והציוד שצבר ולא מן הנמנע שנהנו גם מקשריו. הכי קרוב שהגיע אביהם להצלחה היה כשכתב שיר לקרפנטרס, שנגנז עם מותה של קרן קרפנטר זמן קצר אחרי. לילדיו, לפחות עד כה, היה קצת יותר מזל, ולא רק כמוזיקאים שאלבום הבכורה שלהם יצא בלייבל הנחשב 4AD. כילדים פיתחו השניים קריירות משחק מקבילות: בריאן הופיע בברודווי ומייקל בקולנוע (כולל סרט האימה "Sinister" כבנו של איתן הוק). למרות שבינתיים קריירת המשחק שלהם נכנסה להקפאה, היא מאוד נוכחת גם תחת הכובע המוזיקלי. אפשר לראות את זה בקליפ ל-"These Words" שצוחק על התדמית הבארוקית שלהם עם תחפושות תואמות, ובמופע הבימתי שלהם שבו האיפור והתסרוקות, כמו האלבום עצמו, הם מחווה חיה למארק בולן ולניו יורק דולס.
יש משהו מעצבן מיסודו בהרכב, במיוחד כזה שמונהג על ידי ילדים, שחושב ומתנהג כאילו למוזיקה מודרנית אין מה להציע וכל הדברים הטובים נכתבו עד הסבנטיז. זו גישה שהם נוקטים בה בריאיונות (גם אם הם מלכתחילה ריאיונות מחופפים ולא רציניים) ואפשר לשמוע אותה בכל תו באלבום שלהם. לא במקרה בחרתי לפתוח דווקא עם ניימדרופינג של דינוזאורים. האזנה לאלבום מרגישה לעתים כמו שיעור היסטוריה, אבל קשה לעמוד מול הכישרון והיצירתיות המתפרצת שלהם. יחד עם המפיק ג'ונתן ראדו מההרכב פוקסיג'ן (גם הרכב שלא זר לפופ פסיכדלי) הם יצרו שיר אהבה מידבק למוזיקה שהם אוהבים, כזה שכבר בשמיעה השנייה ישמע כאילו הכרתם אותו תמיד וכזה שמטעה לחשוב שבאמת המוזיקה הזו - החמה, הצבעונית והאנלוגית - נזנחה והיא באמת כבר לא נשמעת יותר.
זה כמובן לא נכון, ופוקסיג'ן היא דוגמה טובה לכך. אבל פוקסיג'ן והרכבי אינדי פופ רבים אחרים עושים זאת עם הסתכלות קדימה, או לכל הפחות לכאן ועכשיו. הלמון טוויגז באמת ובתמים תקועים איפשהו ב-1976. כמובן שהם מעריכים את האירוניה בכך שאם באמת היו פועלים באותה תקופה כנראה שהיו הולכים לאיבוד ולא זוכים לבולטות תקשורתית כמו היום, אבל בהיותם ההיפסטרים המילניאליים שהם, הצהירו שאם היו פועלים בסבנטיז כנראה שהיו מנגנים מוזיקה משנות ה-30.
לפני שבועיים נערך פסטיבל דזרט טריפ בקליפורניה עם פול מקרטני, The Who ואחרים. מי שפספס או סתם רוצה ליהנות מהפאתוס הדינוזאורי רק בזול ועם פחות יומרות היסטוריות ימצא נחמה בבמות קטנות ובפסטיבלים צעירים יותר בקיץ הקרוב. הלמון טוויגז יגרמו לכם להרגיש נוסטלגיים עם אלבום חדש לחלוטין, ויגרמו לכם לחשוב שהם מקוריים למרות שהשטיק שלהם ידוע וממוחזר כל כמה שנים ('ממבר פוליפוניק ספרי? 'ממבר דה דארקנס?), אבל הם גם כיפיים ממש. פשוט כי נקודת המוצא שלהם, ואני מחזיר אתכם לשמות מתחילת הרשימה, היא מוזיקה כיפית ממש. לפעמים זה מספיק.