"לנואל יש הרבה נקודות רגישות, לליאם יש הרבה אצבעות, זה עד כדי כך פשוט". המשפט הזה, שאומרת כריסטין מארי בילר, לשעבר אחת מהמנהלות של אואזיס, באמצע "סופרסוניק", הסרט הדוקומנטרי החדש על הלהקה (שזמין לרכישה באייטונז ויגיע בחודשים הקרובים ל-yes), מתמצת בדיוק רב את סיפורה של אחת מהתופעות המוזיקליות הכי משמעותיות של שנות התשעים, ויש שיגידו אחת מהתופעות המוזיקליות הכי משמעותיות בהיסטוריה של המוזיקה הבריטית. היחסים בין האחים גאלאגר, בן הזקונים ליאם והבן האמצעי נואל, נמצאים - אין דרך אחרת - בלב הסרט הסוחף והמאוד כיף הזה, שסובל גם מבחירות אמנותיות ותכניות תמוהות וגם משטחיות מסוימת. בדיוק כמו הלהקה שאת נסיקתה המטאורית הוא משרטט.
הבמאי מאט ווייטקרוס, שזכה לשיתוף הפעולה המלא והמאוד מפתיע בכנותו של האחים - כל אחד לחוד, לא צריך להגזים - בחר להתמקד בשלוש השנים הראשונות של אואזיס, מגילוי הלהקה ב-1993 ועד שתי ההופעות ההיסטוריות שלה ב-1996 בנבוורת' מול רבע מיליון אנשים, הופעות שיותר מ-2.5 מיליון מתושבי האי הגישו בקשה לקנות להן כרטיסים. "אחרי שלוש השנים הראשונות", הסביר ווייטקרוס בריאיון, "אם להקה היתה מספיק בת מזל כדי להצליח, התבנית של הקריירה שלה כבר ברורה והיא הופכת להיות כמו כל להקה אחרת. אז מה שייחודי לכל להקה זו הדרך שבה היא הפכה להיות מפורסמת, וזה נכון בעיקר לאואזיס". כך שיותר מדויק לקרוא לסרט הזה "אואזיס: השנים היפות", הגם שהן כללו לא מעט רגעים מכוערים ומטונפים.
משמעות הבחירה הזאת היא התעלמות מהחלק הארי בהיסטוריה של הלהקה, שנות הדשדוש והדעיכה (הקולנית) עד התפרקותה ב-2009. ווייטקרוס גם משאיר חורים בעלילה, למשל הקרב המדמם בין אואזיס לבלר, שזכה לכינוי "הקרב על בריטניה" וליווה את הקריירות של שתי הלהקות לכל אורכן. ההיעדר הזה זועק, ואפשר להניח שזה היה תנאי של מי מהאחים, למרות שזה לא מתאים להם לוותר על אופציה לטינוף. ככלל, פיות הג'ורה שלהם לא באמת מקבלים דרור בסרט בכל הקשור לקולגות, והשיא הוא וידאו של נואל אי שם בתחילת הדרך אומר, בשיחה על מוזיקת הג'אנק ששולטת במצעדים, ש"אם עד סוף העשור ראשו הכרות של פיל קולינס לא יהיה במקרר שלי אני אחוש תחושת כישלון".
הסרט גם לא מטפל בקונטקסט התרבותי שבו אואזיס פעלה, ובסצנות המוזיקה דאז באנגליה ובארה"ב, ולא באמת מנתח לעומק את הסיבות להצלחה ההיסטרית של הלהקה: היא העירה את בריטניה עם הגישה המלוכלכת והלא מנומסת שלה, ואמרה שזה בסדר להיות שמחים ולחגוג את החיים. זה היה בסך הכל רוקנרול, אבל כולם אהבו את זה, ועל אף שטלנובלת האחים בהחלט ליבתה את האש, אלו היו קודם כל השירים. אלה מאוד נוכחים ב"סופרסוניק". ביחד עם ארכיונים אדירים והריאיונות עם האחים, אמא שלהם, שאר החברים בלהקה ועוד דמויות רלוונטיות לשנים ההן שכבחירה סגנונית כולם (חוץ מהאמא) נשמעים רק בקולם ולא מצטלמים - הופכים את הסרט, על אף השעתיים המעט ארוכות שלו, למסמך רוקנרול מרתק שיפתיע גם את המעריצים האדוקים של אואזיס.
הסיפור של אואזיס הוא סיפור על סקס, אחים ורוקנרול, מבלי לוותר כמובן על מלא סמים. הוא סיפור על קין והבל, תחליטו אתם מי זה מי, שפצעו אחד את השני שוב ושוב ואז עוד פעם, נגעו בשמיים והתרסקו התרסקות מפוארת, הגם שלא בלתי משעשעת. הוא סיפור על התגשמות של חלום שרק יחידי סגולה זוכים לו וחוסר היכולת להתמודד עם המשמעויות שלו. "סופרסוניק" מספר אותו מההתחלה, מהילדות בשיכונים במנצ'סטר בבית עם אבא מכה שהתעלל בעיקר בנואל. נואל מדבר על הטראומה הזאת בפתיחות ובישירות, אבל בצורה כמעט יבשה, כאילו זה קרה למישהו אחר. הוא אומר שהגיטרה היתה מפלט, ושבמידה מסוימת אבא שלו אחראי לכישרון שהתעורר בו. גם ליאם היה שם, אח קטן ומופרע שאין לו שום קשר למוזיקה, ואמא לביאה שבשלב מסוים עושה סוף לסיוט, לוקחת את שלושת הבנים שלה ועוזבת את הבית, עובדת בשלוש עבודות כדי לקיים את המשפחה.
בהמשך ליאם הוא זה שמצטרף ראשון להרכב שיהפוך לאואזיס, ונואל, שבאותו זמן היה איש הבמה של האינספייראל קארפטס, נדהם מהעובדה שליאם הוא זה שבסוף יש לו להקה, אבל בסוף חובר לאחיו ומביא איתו את הכשרון הענק שלו לכתיבת להיטים. אני לא רוצה לעשות ספוילרים, אבל רק אגיד שסיפור הגילוי וההחתמה של הלהקה על ידי הבעלים של הלייבל קריאיישן, אלן מקגי, נפלא ומעיף את הראש בכל הקשור לטיימינג וגורל. ויש גם את פרק הקריסטל מת' המטורף לפני ההופעה בוויסקי אה גו גו בלוס אנג'לס, ואת ההיתקלות העגומה באבא שלהם ואת ייסורי הקלטת אלבום הבכורה "Definitely Maybe" ואת היכולת הנדירה של ליאם להקליט שירים בטייקים בודדים. כולם מדברים בפתיחות ובפרספקטיבה של יותר מעשרים שנה, וקשה שלא לחבב את השניים, על אף היותם חארות בואכה דושים. ווייטקרוס מוכיח שהם רחוקים מתדמית הקריקטורות שהם עזרו לטפח. לא הייתי רוצה להיות חבר שלהם, אבל אי אפשר לשכוח להם שהם הפכו את המחצית השניה של הניינטיז לחגיגה. אואזיס לא היו מתוחכמים, נואל הוא לא לאונרד כהן וליאם הוא לא לנון, יש שם שירים עם טקסטים כל כך מופרכים שהם כבר כמעט על גבול הגאונות, החרוז תמיד קידש את האמצעים ולשיר "אז מה לא בסדר איתכם, תשירו לנו משהו חדש" זה כמעט להשתין מהמקפצה, אבל זה לא שינה אז ולא משנה עכשיו: אואזיס היתה ענקית, וליאם צדק באמירתו שתשרוד את מבחן הזמן. היא שרדה בפאר והדר, גם אם לא היתה הלהקה הכי גדולה והכי חשובה בעולם כמו שחבריה באמת ובתמים האמינו.
ווייטקרוס מספר שבתחילת העבודה על הסרט ליאם שאל אותו "אז מי יהיה הרע, אני או הוא?", ובהמשך אמר שזה כמו טיפול בשבילו ושהוא מתכוון לחזור כל שבוע. אחרי שראה את התוצאה הסופית הוא סיכם כך: "היינו מעולים והיינו מטומטמים והיינו מצחיקים ונראינו טוב. היו לנו פגמים, כי לא שמנו זין. אבל זה היה אמוציונלי. כשאתה מנתח את זה, הרוב היה אופורי וזה יפהפה ואני אוהב את זה". אלן מקגי אהב את הסרט אבל אמר שהוא לא מתחיל אפילו לגרד את הטירוף שהלהקה הגיעה אליה, ושהוא לא חושב שבאמת יש דרך לתאר את הטירוף שהיה סביב הלהקה בשיאה, שהניינטיז היו מטורפים ובלתי ניתנים לתיעוד. ונואל סוגר את הסרט עם התובנה הבאה: זה היה העידן הפרה-דיגיטלי, פרה-אינטרנט, פרה-ריאליטי. לדברים היתה יותר משמעות. וזה לא קורה יותר. זה לא יחזור. הוא כנראה צודק. אבל אם למשך השעתיים האלה תפקידו את חייכם בידיה של להקת הרוקנרול הזאת, היא תזרוק אתכם 20 שנה אחורה, לימים שבהם חשבת שזה בסדר להגיד לה שאתה חושב שהיא בדיוק כמוך, ושאתם רואים דברים שהם לעולם לא יראו. אלוהים, אני מצטט את ליאם גאלאגר, שמישהו יביא לי דחוף ג'ין וטוניק.