נושאים חמים

קראו את הפרק הראשון של "מיתרי הקסם של פרנקי פרסטו" מאת מיץ' אלבום

ברומן החדש של מיץ' אלבום המוזיקה היא המספרת שפורשת בקולה את סיפורו של תלמידה האהוב ביותר, פרנקי פרסטו, יתום מלחמה שגדל עם מורה עיוור ורכושו היחיד הוא גיטרה ישנה ושישה מיתרי קסם

מרקוס בלגרייב

חצוצרן ג'אז, חמישיית מרקוס בלגרייב, להקתו של ריי צ'רלס, הופיע לצידם של מקוי טרנר, דיזי גילספי, אלה פיצג'רלד ואחרים.

תני לי אש...מממ..מממ...תודה...
לא, ממש לא, גם אני לא מאמין. אף אחד לא מת ככה. אבל אני אומר לך, לפרנקי היו קטעים מוזרים, קסם או וודו, איזה משהו...אף פעם לא סיפרתי לאף אחד את הסיפור הזה, אבל אני נשבע שכל מילה אמת. ניגנו במועדון בדטרויט, בשנת 1951 או 1952, באזור שקראו לו בלאק בוטום. פעם היו שם כמה מועדונים טובים, אבל אחרי המלחמה הוא הפך להיות אזור מסוכן.

בכל אופן אנחנו מנגנים בימי שישי, ארבעה סטים- בשמונה, בעשר, בחצות ובשתיים בלילה- ופרנקי איתנו, נער רזה עם גיטרה. זה היה הרבה לפני שהוא עשה את הלהיטים שלו ולפני שהוא התחיל לשיר בכלל. אפילו לא ידעתי מה שם המשפחה שלו. רק "פרנקי". הוא לא היה אמור להיות שם כי הוא היה כל כך צעיר, אבל הוא אף פעם לא ביקש כסף, ומבחינת בעל הבית זה אומר שהוא בן עשרים ואחת, כן? היינו נותנים לו לשבת מאחורה, בחושך. הרעמה השחורה והענקית שלו היתה קופצת בצללים. בסוף הלילה הוא קיבל צלחת עוף חינם, ואנחנו קיבלנו נהג גיטרה חינם.

אני יודע, אני יודע, אני מגיע לזה. כמו שאמרתי, זה היה מקום מפוקפק כבר בתקופה ההיא, היו שם כמה גורמים שליליים, ובאיזשהו שלב ניגנו את "סמוקהאוס בלוז", ובחור מגודל עם זקן ישב בפינה עם איזה בלונדינית צעירה ויפה עם יותר מדי אודם ; אולי היא ניסתה להיראות מבוגרת יותר ממה שהיא היתה באמת.

טוב, משהו קרה כנראה, כי הזקן קופץ פתאום ומצמיד את הבחורה לקיר. הכסא שלו עף אחורה והוא מצמיד סכין לצוואר שלה. הוא חונק אותה, צורח, קורא לה בכל מיני שמות. טילי, הפסנתרן שלנו, הולך ישר אל הדלת, כי ככה הוא היה- טילי-לא-רוצה-בעיות, ככה היינו קוראים לו- אבל אנחנו המשכנו לנגן עם המבט הקפוא הזה שיש לך כשאתה לא רוצה לראות משהו אבל גם לא יכול להפסיק להסתכל, מכירה? כאילו שאם היינו מפסיקים לנגן, הזקן היה הורג את הבחורה. הוא צורח, מנפנף את הסכין, היא נחנקת, ואף אחד לא עושה שום דבר, כי הוא היה ענק.

פתאום פרנקי קופץ קדימה ומתחיל לנגן ממש חזק, ומהר. הוא מנגן כל כך טוב, שאנשים לא יודעים לאן להסתכל. ופרנקי צועק, "היי!" והזקן מסתכל עליו וצועק משהו שיכור. אבל פרנקי רק מנגן יותר מהר. אני, טוני ואלרוי, אנחנו מנסים לעמוד בקצב שלו, אבל הוא נכנס לאיזה משהו, והאצבעות שלו זזות כאילו השתלט עליהן דיבוק.

"היי!" פרנקי צועק שוב, והוא מנגן כמו ברק, ובכל זאת כל תו נשמע מדוייק וצלול. ואני נשבע שפתאום הענק פשוט מסתובב ומפנה את הסכין אליו עכשיו, כאילו הוא נענה לאתגר.

"יותר מהר," הזקן מתרעם.

אז פרנקי מנגן יותר מהר. כמה אנשים מתחילים להשמיע קריאת עידוד, כמו במשחק. ועכשיו פרנקי גמר את "סמוקהאוס" ועובר ל"מעוף הדבורה", את מכירה, מהאופרה הרוסית הזאת? אני מנסה למצוא את התווים בחצוצרה, ואלרוי לוחץ על הפדל כל כך חזק ופרוע שכמעט עפה לו הנעל.

ושוב, הבחור צועק לו, "יותר מהר!"

ואנחנו חושבים, אין מצב בעולם שמישהו יכול לנגן יותר מהר מזה- אבל עוד לפני שאנחנו מספיקים לגמור את המחשבה, פרנקי שוב מאיץ. האצבעות שלו רצות מהמיתרים הנמוכים למיתרים הגבוהים כל כך מהר שיכולתי להישבע שתכף יעופו לו דבורים מהגיטרה. הוא אפילו לא מסתכל על הידיים שלו. השפתיים שלו קצת פתוחות והשיער נופל לו על המצח והוא רק מסתכל על הבחור הזה, וכולם מוחאים כפיים עכשיו, מנסים לעמוד בקצב של אלרוי, ופרנקי מתחיל לעבור ככה על הגיטרה מהקצה של הצוואר ועד לסריגים הכי גבוהים והזקן חצי מהופנט ומתקרב אל הבמה לראות. פרנקי והבחורה עם האודם נועצים מבט אחד בשני, והוא עושה תנועה כזאת עם הראש והיא בורחת תוך שנייה.

ועכשיו כל האנשים במועדון מתלהבים ומשתוללים, את יודעת- "ווהו! ווהו! ווהו!"- והילד מהדק את השפתיים והוא בתווים הכי גבוהים, וזה נשמע כאילו הוא צובט גוזלים מרוב שזה גבוה, והזקן עומד בקצה הבמה ופרנקי מכוון אליו את הצוואר של הגיטרה כמו מכונת ירייה או משהו- בנגבנגנג- וזהו! הוא גמר. והוא מוריד את הגיטרה מהצוואר והקהל היסטרי, כאילו, בן אדם, איך הילד הזה מנגן ואנחנו שמחים שאף אחד לא מת.

ואז פרנקי רץ אחרי הבחורה אל הדלת.

אבל תשמעו את הקטע.

אני מסתכל על הגיטרה, ואחד המיתרים נהיה פתאום כחול. אני נשבע. כחול כמו באמצע של להבה.

חשבתי לעצמי, אני לא יודע מאיפה הגיע הילד הזה. אולי אני לא רוצה לדעת.


"מיתרי הקסם של פרנקי פרסטו" / מיץ' אלבום, מאנגלית: כנרת היגינס דוידי, הוצאת מטר, 391 עמודים.