נושאים חמים

עדיף ארסנל: "מנצ'סטר ליד הים" המדובר מרשים אך מאכזב

התקשורת האמריקאית כבר הכתירה אותו כאחד מסרטי השנה וכמועמד מוביל לאוסקרים, אבל צפייה ב"מנצ'סטר ליד הים" בכיכובו של קייסי אפלק מגלה כי הוא רחוק מגדולה אמיתית

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

עונת האוסקרים נפתחת רשמית בסוף השבוע הזה, עם עלייתו לאקרנים בארצות הברית ובישראל של "מנצ'סטר ליד הים", אחד המועמדים הבולטים לככב השנה בטקס. מיד לאחר בכורתו העולמית בפסטיבל סאנדנס האחרון, הכריזו עליו המבקרים האמריקאים כאחד הסרטים הגדולים של 2016, והוא זכה לכל סופרלטיב אפשרי, להסכמה מקיר לקיר ולמעמד של פייבוריט לזהב.

נוסף לכל זה, היתה עוד סיבה לצפות לסרט בקוצר רוח: כתב וביים אותו קנת לונגרן, מן הקולנוענים האמריקאים העצמאים הטובים של דורנו. הדרמה המשפחתית "מישהו לסמוך עליו", עבודת ביכוריו מתחילת העשור הקודם, היתה מינורית אמנם בהיקפה, אבל מרגשת ויפה להפליא – מופת של כתיבה וביצוע. לאחר הפסקה ארוכה, הוא חזר ב-2011 עם "מרגרט", יצירה יומרנית בהרבה וגם מקוללת, שסבלה מרצף של גניזות ושינוי גרסאות. היא היתה שלמה פחות מקודמתה, אבל השכילה לשרטט דיוקן נשי עז ולהעלות שאלות עמוקות בצורה שמעט דרמות אמריקאיות עשו לאחרונה, וקשה היה להתעלם מייחודה ומכוחה האפי.

"מנצ'סטר ליד הים", פרי יבולו הטרי והשלישי של לונגרן מתגלה כמעין שילוב של שתי עבודותיו הקודמות. בדומה ל"מישהו לסמוך עליו", הוא מציג סיפור משפחתי קאמרי בנפחו, בו מגלם קייסי אפלק שבר כלי הנאלץ לקחת את עצמו בידיים לאחר שהוא נדרש לחזור למכורתו במסצ'וסטס, בשמה נקרא הסרט, ולפרוש חסות על אחיינו בעקבות מות אחיו. כמו בעבודת ביכוריו, הדרמה הזו היתה יכולה להישאר בקווים מינוריים, אך היא מוגשת באריזה אפית בממדים של "מרגרט": התוצאה מתמשכת לא פחות משעתיים ו-17 דקות, נעה בין הדמויות ובין פרקי זמן שונים בחייהם במשיחות מכחול חדות, מלווה את הכל במוזיקה אופראית וחותרת לשיאים רגשיים נעלים.

מנצ'סטר ליד הים (יח"צ)
עשרה קבין של עצב ירדו על העולם והוא לקח את כולם. מתוך "מנצ'סטר ליד הים" (צילומים: יח"צ)

גם הפעם, יש בכך משהו מרשים. כישרונו ובעיקר תעוזתו של לונגרן ניכרים לאורך כל הדרך. מותח ומעניין לעקוב אחר צורת בניית הסיפור שלו, להרכיב יחד איתו את הפאזל ולהבין אט-אט את גודל הטרגדיה המשפחתית.

אך למרות זאת, בעיני לפחות, "מנצ'סטר ליד הים" הוא אכזבה, גם יחסית לכתרים שקשרו לראשו ובוודאי שביחס לפנינים הקודמות של הבמאי. אין בו לא את הרגש המזוקק של "מישהו לסמוך עליו" ולא את העומק האתי-חברתי של "מרגרט". יותר מכל הזכיר לי דווקא את "היורשים" בכיכובו של ג'ורג' קלוני, שיצא לפני כמה שנים. כמוהו גם הוא דרמה אמריקאית עד מאוד, עם דמויות ותצוגות משחק שכאילו נתפרו לאוסקרים.

ואכן, מועמדויות לפרס יהיו גם יהיו, ואולי אף פסלונים, אך לי הצפייה בסרט היתה לא נעימה, והמחשבה על מפגש מחודש עמו נעימה עוד פחות. הוא לא ארוך, אלא ארכני, נמרח ונסחב, ובכל זאת, למרות מרחב התמרון שיש לדרמה, עיצוב הדמויות בה בוטה, גס ולפעמים גם שטחי – בעיקר בכל הקשור לדמויות הנשיות. שתי הנערות המוצגות בו אינן אלא כלי לכיבושיו המיניים של אחיינו של הגיבור, וזוגתו לשעבר, אותה מגלמת מישל וויליאמס, היא דמות שטוחה גם כן.

כל הדמויות כולן, גברים כנשים, מתהדרות במניירות. בראשן, כמיטב המסורת של הקולנוע האמריקאי על אזור זה של אמריקה, מבטאים כבדים ומודגשים מדי. הכובד בא לידי ביטוי גם בהשתלשלות העניינים – עשרה קבין של צער ותוגה נחתו על העולם והסרט מקפיד לקחת את כולם, ולא פוסח על אף אסון אפשרי שהיה יכול לקרות לגיבוריו, ממש כאילו היה כמה עונות של אופרות סבון מקופלות יחדיו.

מנצ'סטר ליד הים (יח"צ)
דמויות שטוחות ותהליכים צפויים. קייסי אפלק ומישל וויליאמס ב"מנצ'סטר ליד הים"

לא פחות מהאבל, מתעניין "מנצ'סטר ליד הים" גם בהתמודדות של גיבוריו עמו, אך התהליך שעובר עליהם צפוי למדי בסופו של דבר, ויש גם את הנקודה הבעייתית מכל. רוב הדרמה כאן מונחת על כתפיו של קייסי אפלק, שאכן זכה לשירי הלל על משחקו ומוזכר כמועמד מוביל לקטוף הודות לכך שלל פרסים. אך כרגיל אצל השחקן, הוא מעצב דמות קנטרנית שמקשה עלינו להזדהות עמה, ולמרות מר גורלה, קשה לגלות כלפיה אמפתיה ולכן גם להתחבר רגשית לסרט כולו.

בתכניו ובסגנונו, באופן בו הוא מציג את המלנכוליה של משפחות מפורקות בנות מעמד הפועלים, נראה "מנצ'סטר ליד הים" כגרסה אמריקאית לסרטיו של הבריטי מייק לי, רק שיש בו פחות קונטקסט חברתי מעניין, ויותר חשיבות עצמית והתאמה לקמפיין האוסקרים.

אמנם תמיד מרענן בימינו להיתקל בסרט אמריקאי שמבוסס כולו על משחק ודיאלוגים, וברור כי הדרמה המדוברת הזו שונה מרוב התוצרת שמגיעה בימינו למסכים, ולכן לא פלא כי יש כזה רחש סביבה. אך אם בוחנים אותה כשלעצמה, ולא ביחס למצב הקולנוע ב-2016 וכדומה, היא אינה מסעירה או משמעותית במיוחד ובטח שלא מתגבשת לכדי יצירת מופת. בדומה למנצ'סטר יונייטד כרגע, גם "מנצ'סטר ליד הים" מדשדש הרחק מן הגדולה אמיתית שקיוו אליה.