וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

טעון קיפוח 104: בלדת הבוזוקי העגומה של אבירם פרחן אכן עגומה

זו שעזבה את אבירם פרחן צדקה, אתי ביטון מסתפקת במועט, שפיטה מבאסת את החיים עם קליפ חדש לגרסת כיסוי מבאסת ורז חדד עושה טוב על הנשמה. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

צילום, בימוי ועריכה יוסי פורטל

(בסרטון: הקליפ של אבירם פרחן ל"ואת איננה")

seperator

אבירם פרחן - "ואת איננה"

צערו של אבירם פרחן, זמר ים-תיכוני ברמה (ומהקאסט) של "אייל גולן קורא לכם", נראה מאוד-מאוד (מאוד) אמין בקליפ שהופק לבלדת הבוזוקי המלודרמטית שלו (הוא יושב שם לבד, שותה משקה חריף ומעשן סיגריה), אבל זו לא סיבה לרחם עליו. תחושות הבטן של מי שעזבה אותו היו מדויקות. גבר שאינו יודע להבחין בין גוף שני לשלישי - אחד שחושב שאת איננה בזמן שאת אינך - ודאי גם יתקשה להבחין בינה (בחורה כללית) לבינך (את). את יודעת, חמודה, יש הרבה דגים בים - ולהבדיל מהדג הזה, הם לפחות שותקים. פרחן, אתה פדחן.

(חצי כוכב)

sheen-shitof

עוד בוואלה!

התהליך המסקרן של מיחזור אריזות מתכת

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר

אתי ביטון - "דירה, שני חדרים"

אתי ביטון לוקחת את כל מה שנאמר פה בשבוע שעבר על "כוס של יין" של משה פרץ (אמ;לק: הפופ הים-תיכוני מת, תחי הפופ הלא ים-תיכוני), מקמטת, מכוונת את סל המחזור של תעשיית הפופ הים-תיכוני, זורקת וקולעת. בזמן שמשה פרץ נהיה אריסטוקרט שלוגם "כוס של יין" על חוף תיירותי כלשהו בדרום אמריקה ומפנה עורף שזוף לשורשיו הטבריינים, אתי ביטון הצעירה ממהרת להבהיר שהיא עדיין כאן, בינינו, עמוק בתוך עמה הפשוט, הים-תיכוני, הסחבקי, המסתפק בכוס של פאנטה אשכוליות.

"נמצא לנו דירה, שני חדרים", היא שרה בפזמון (למילותיו של אופיר כהן, האדם העסוק בעולם), "בשבת נלך אל ההורים / נחייה כמו עשירים ממה שיש / יותר מזה לא נבקש". הצניעות הזאת, ההסתפקות במועט, רחוקה מאוד מעולם המושגים הנוכחי של משה פרץ ובני דורו, אבל נפוצה למדי בקרב בני דורה של ביטון. איך שנו חכמינו? "פה זה לא איביזה, אין הרבה בזויזה / אבל יש את הבריזה של אילת והכנרת" (מתוך "סלסולים", סטטיק ובן אל תבורי).

נכון, קשה מאוד למצוא היום דירת שני חדרים חדשה במרכז הארץ וקשה אף יותר ליפול על יום עם בריזה באילת, אבל בגדול, הגישה של החבר'הלך הצעירים משקפת באופן מוצלח יותר את מציאות חייהם של בני ובנות קהל היעד של הז'אנר. "לא מעניין אותי זהב ועגילים", מפזמת ביטון, "חשוב יותר האופי / כי לא תמיד הכל זה יופי / כמו סוכרייה קטנה של טופי".

זה אמנם שיעור בקלישאית למתחילים, אבל זה בכל זאת מעניין ומאתגר יותר מהכלום הנפוח של משה פרץ, הודות ללחן הקליט והלא עד כדי כך מעצבן, לעיבוד שמחבר יפה בין ביטים מתוכנתים לדרבוקות חיות, לקול החמוד והיציב של ביטון ולקונספט התוכני, הפשוט והיעיל (אנחנו צעירים, אנחנו אוהבים). בהחלט מגיעה להם, לביטון ולאהובה, דירת שני חדרים. בינתיים זה יספיק. כשיגיע ילד, בע"ה, נראה מה עושים.

(שלושה כוכבים וחצי)

"Shefita - "You Oughta Know

השירים של אלאניס מוריסט, כפי שעדיין לא הספקנו לשכוח מאז הניינטיז, מעצבנים לפחות כמו שפת הגוף שלה והמצח שלה - אבל יש דברים מעצבנים יותר. למשל, קליפים לקאברים לשירים של אלאניס מוריסט שמצריכים התייחסות לקאבר שיצא כבר לפני שנה.

אם הביצוע הפופולרי של שפיטה - תופעה מרעננת ומבאסת בעת ובעונה אחת - ל"קארמה פוליס" של רדיוהד גרר, לצד התשבוחות הרבות, טענות קשות מצד מעריצי הלהקה (שבעצמם לא בורכו בטעם מי יודע מה טוב, אבל נניח להם כעת) בנוגע לפגיעה חסרת תקדים בקודש הקודשים, הרי שגם שנה אחרי שנשמע לראשונה, הקאבר לאלאניס, לא פוגע בכלום, תרתי משמע: לא במקור ולא בנשמה, בלב, בראש וכיוצ"ב.

רותם שפי (להלן: שפיטה) היא זמרת לא רעה, אבל היא בחרה לעצמה מסלול פריצה קל מדי, ובעיקר קולי מדי, ולכן היא לעד תתקשה לפרוץ את גבולות ההגדרה הנחמדה "תופעה". הביצועים שלה מהוקצעים, יושבים נהדר ברמה העיבודית (כאן, לדוגמה, יש תזמור עדין וחכם לצ'לו, בס, עוד ופרקשן) ומעוררים הנהון עם חצי חיוך שאומר "יא, זה מגניב", אבל משהו כמו 83 אחוז מהם זה אוויר, כלום, ריק.

אולי אם הבחירות של שפיטה היו מורכבות ועמוקות יותר - כלומר, מתחשבות גם ביכולת המלודית והקונספטואלית של היצירה המקורית לעבור התמזרחות, ולא רק במידת המגניבות, לכאורה, שבניסוח מזרחי של משהו שנחשב מאוד מערבי, זה היה יותר טוב. ככה, באופן שבו שפיטה פועלת עכשיו, לא פלא שסחים, לאו דווקא גייז, הם המתלהבים העיקריים ממנה. אין דבר יותר רגיל, טריוויאלי וצפוי היום מאשר לגנוב תרבות של קבוצה אחרת ולבצע קאברים עלק ערביים לשירים מערביים. עובדה: אפילו אלאניס מוריסט עצמה, מלכת הסחים, כתבה על הקאבר הזה בטוויטר שהוא "ביוטיפול!".

(שני כוכבים)

רז חדד - "אבא"

הכינותי את עצמי מבעוד מועד לבליל נוסף של קלישאות חבוטות וקיבלתי - אבוי לי - שיר יפה ועצוב. המילים והלחן של ארקדי דוכין עושים את עבודתם הים-תיכונית בכל הנוגע להעברת כאב אותנטי, כמעט כפי שעשו אז, בשנות השמונים, לרון שובל ב"לפעמים" - וגם קולו של רז חדד, כוכב הלהיט האחד ("תודה לך" ליפה שלי, המהממת), חזק, מהדהד וחד. נקודת אור: מנשה חדד ז"ל זכה לראות את בנו היקר והזמר כובש את הרדיו, ממלא אולמות ומתנוסס על גבי שערי מגזינים. עוד נקודת אור: אולי הוא גם יזכה לראות אותו משם, למעלה, חוזר אל מרכז הדיבורים בזכות הבלדה הכנה והנוגעת הזאת. אמן.

(שלושה כוכבים)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully