נושאים חמים

מדור גיהנום 17: האם לשווא הצטלקנו מליצנים?

במסגרת מגפת הנוסטלגיה, רגע לפני העיבוד הקולנועי ולרגל הוצאת הבלו-ריי, הגיע הזמן לצפות מחדש ב"זה" ולבדוק האם הליצן המפחיד שמככב בו עדיין גורם לסיוטים

העונה הנוכחית של סאות' פארק הציגה בפנינו את גרגרי הזיכרונות (Member Barries) אותם פירות דמיוניים הגורמים למי שאוכל אותם לחטוף הרעלת נוסטלגיה משתקת. ואכן, גם במציאות, רבים מאיתנו סובלים מאותם געגועים לילדות ולפשטות שליוותה אותה, עד כדי כך שאנחנו הולכים ומאבדים את היכולת לשפוט אובייקטיבית מה היה טוב ומה לא. מדובר במאבק פנימי ואכזרי בין הזיכרונות שלנו לבין האמת, המקוננת בפינה מאובקת איפשהו במוחנו.

ילידי שנות השמונים לעולם לא ישכחו את האימפקט שהותירה בהם הצפייה ב"זה". העיבוד הטלוויזיוני לספרו של מלך האימה סטיבן קינג שודר אצלנו בתחילת שנות התשעים בשני פרקים וגרם לסיוטים לכל ילד שצפה בו, ולכל הורה שהרשה לילדיו לצפות בו. לפני חודש, יצאה המיני-סדרה בפורמט בלו-ריי, וזו הזדמנות מצוינת לעמת את הזיכרונות עם המציאות ולבדוק האם לשווא הצטלקנו מליצנים.

זה חוזר (צילום מסך)
בדיעבד, אתנחתא קומית. הליצן ב"זה"

כזכור, עלילת "זה" מתרחשת ברובה בעיירה דמיונית וקטנה בשם דרי שבמיין - המדינה בה מתרחשים כל ספריו של קינג. הפרק הראשון בין השניים מתחיל בהווה של אז, כלומר 1990. גופתה של ילדה קטנה נמצאת מוטלת בחצר ביתה, והאירוע מחזיר את הספרן המקומי, מייק, שלושים שנה אחורה, לתקופה שבה הוא וששת חבריו נאלצו להתמודד עם ישות מסתורית – ליצן מפחיד בשם פניוויז (Pennywise) שכונה על ידם "זה".

מייק, שעוד כילד הביע עניין בהיסטוריה האפלה של דרי, מתגלה כיחיד מן החבורה שנשאר להתגורר בה כאדם בוגר. הוא מתקשר לחבריו ומודיע להם ש"זה" חזר, ומבקש מהם לשוב הביתה ולסיים את הסיפור אחת ולתמיד, כפי שהבטיחו זה לזה כילדים. ההודעה נוחתת על כולם כרעם ביום בהיר, ומשמשת טריגר לסצנות פלשבק ארוכות של ילדותם ב-1960. סצנות הפלשבק הללו מרכיבות את רוב רובו של הפרק הראשון.

לכל אחד מהילדים יש תכונה שטחית שמייחדת אותו. מייק הוא השחור, ביל המגמגם, בן השמן, סטנלי היהודי, אדי האסמטי, ריצ'י הממושקף ובוורלי, ירחם השם, היא בת. למרות הפשטנות המתריסה של אפיון גלריית הדמויות, אין בהן שום דבר בנאלי או משעמם. כל הילדים סובלים בצורה כזו או אחרת מהורים איומים ומליצן מרושע שאיש מלבדם אינו רואה. הכימיה ביניהם מצוינת והדינמיקה מזכירה את זו של הילדים מ"אני והחבר'ה", דרמת ההתבגרות המבריקה שיצר רוב ריינר על פי סיפורו של קינג.

ובאשר אל הליצן, אותו מגלם טים קרי ("מופע הקולנוע של רוקי"): בזמנו, הוא היה היצור המפחיד ביותר שראיתי על מסך הטלוויזיה. אך בעיניים בוגרות, בפרספקטיבה, מדהים להיווכח שנוכחותו משמשת בסך הכל אתנחתא קומית לאימה היומיומית שמקיפה את חייהם של חבורת הילדים. הורים שתיינים ומזניחים, בריונים אלימים, גזענות וסקסיזם. כל אלו הם הפחדים הממשיים שמקבלים ביטוי פנטסטי בזכות פניוויז.

בסופו של הפרק הראשון, אוזרים החברים אומץ ויורדים לתוך מערכת הביוב, שם שוכן הליצן. הם מצליחים, באופן זמני, להכניע אותו בזכות משאף אסטמה וצמד עגילי כסף. כוחם של חפצים אלה נובע מהאמונה של האוחזים בהם, בדומה למים קדושים וצלב שמשמשים נשק יום הדין נגד ערפדים.

כמה מהקטעים הכי טובים ב"זה"

בתחילתו של הפרק השני אנו שוב פוגשים את החבורה, והפעם מבוגרת בשלושים שנה. היא מתאחדת מחדש בדרי, וחבריה מסרבים תחילה להאמין שהאיום חזר. אך אז מגיעה סדרת אירועים מוזרים, ובהם עוגיות מזל סיניות שהופכות למוטציות ומפגש עם כלב-ליצן, וכולם משתכנעים שעליהם לסיים את העבודה. פניווייז, מצדו, לא מסתפק בכך, ומשתלט על רוחו של בריון שהטיל אימה על החבורה בעבר. הוא גורם לו להימלט מהמוסד הסגור בו הוא היה מאושפז ופוקד עליו לחסל אותם.

האפקטים המיוחדים בסדרה מרשימים ויוצאי דופן, בטח בסטנדרטים של הטלוויזיה של אותה התקופה. הימים הם טרום עידן האפקטים הממוחשבים, וכל תעלול ניצב כמלאכת מחשבת של אפקטים מעשה ידי אדם. המחיר הוא אולי עלייה במדד הצ'יזיות, אבל עדיין מרשים יותר לדעת שמשהו באמת עמד שם מול המצלמה ולא קיים רק על מחשב כלשהו.

אבל יש גם בעיה: בפרק הראשון, רוב הכוכבים היו שחקנים-ילדים, ובכל זאת הוא הרגיש כמו סרט למבוגרים. בפרק השני, צוות השחקנים כבר על טהרת הבוגרים, אך למרבה האירוניה, הפעם התוצאה מרגישה כמו סרט לילדים. הסיבה לכך היא שיכולת המשחק של המבוגרים מחווירה לעומת זאת של עמיתיהם הצעירים. ריצ'רד תומאס, למשל, בהופעתו כביל, כמעט ומחריב את ההפקה כולה עם משחקו העלוב, הקוקו היאפי ומשקפי רואה החשבון שלו.

זה חוזר (צילום מסך)
כשהמציאות מחקה את הבדיון. מתוך "זה"

במהלך הצפייה בפרק השני חלחלה לתוכי תחושת דז'ה וו ונזכרתי שגם כילד די שנאתי אותו. בעיקר אמורים הדברים לגבי חצי השעה האחרונה, שגרועה היום בדיוק כפי שהיתה לפני עשרים וחמש שנה. את הסדרה ביים טומי לי וואלס, שידוע בעיקר הודות לעבודתו בהמשכונים נחותים ("ליל האימה 2" וכדומה), ואולי מוטב היה להפקיד את ההגה בידי רוב ריינר למשל, מי שכבר הוכיח ב"אני והחבר'ה" וב"מיזרי" שליטה הן באספקטים הרגשיים והן באלה המפחידים ביצירתו של קינג.

ונסיים במבט לעתיד: אף ש"זה" מתהדר גם כך באיכויות הפקה קולנועיות, הרי כי בשנה הבאה יתרחש הבלתי נמנע - חידוש קולנועי. יוצרי הסרט, שמצולם בימים אלו, כבר הואשמו והכחישו, כי מחלקת היחצנות שלהם אחראית למגפת הליצנים המפחידים שפשטה ברחבי העולם בחודשים האחרונים. לקראת צאת העיבוד המחודש, צפויה מגפה נוספת, והפעם של אנשים שאכלו יותר מדי מאותם גרגרי זיכרונות. מרשם הרופא כולל תרופה אחת: צפייה חוזרת ב"זה" המקורי, שתנחית אתכם בחזרה למציאות.