נושאים חמים

קראו קטע מתוך "הערים שמעבר לפרגוד"

בספר הבכורה של רויטל פז-אבולעפיה כותבת סבתא לנכדה על החיפוש שערכה כדי למצוא את המקום, את העיר המתאימה לה, כדי שהוא עצמו ידע למצוא את מקומו

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

כיוון שנזכרתי בעניינים רבים שנשמטו ממני, יודעת אני היום כי הזיכרון שאני מכנה "הזיכרון הראשון על פני הארץ הזו", איננו למעשה הזיכרון הראשון שלי. אמנם, אני בוחרת לספר אותו לפסיכולוגים המבקשים לדעת את נקודות ההיקבעות, אבל למעשה, נצור עמי זיכרון קדום ממנו, שבריר של התרחשות שעליו לא סיפרתי לאיש, כדי לחסוך תגובות של אי אמון, ומבטים מעוקמים שחוויתי כהחסרת פעימה, המשליכה אותי לבדידות. אך כאן, על פני דפים אלה, החלטתי לכתוב את האמת שביני לביני, וביני לבינךָ, ליאור. עלי ליטול את חיי חזרה, לשטוח זיכרונות אלה ולהצביע עליהם: עוד לפני הוּלדתי, בבניין בן שתי קומות המוקף במגרש זרוע חול ומספר עצים המדמים עצמם לחורשה, זכיתי להציץ לשבריר שנייה באלה שיהפכו להיות הוריי. ראיתי אותם מחזרים זה אחר זה, מתחילים לממש את רעיון הוּלדתי. בשבריר שנייה זה, הבחנתי באמי, סוגרת את פנייה בחיוך מבויש, אבי מתבונן בה ברכות רב משמעית, ואור שובב קורן ממבטו. הוא מושיט לה יד כדי לקרבה אליו. היא מעלה צחוק נכלם. ראשיהם מובילים את גופם זה אל זו. מעבר לכך, אינני רואה דבר, ורק שומעת מבוכה של תינוי אהבה, מהולה במטרה מכוונת. ללא ספק, הוריי תכננו את בואי לעולם.

לאחר מכן, אפלה, עד לציון הדרך של נוכחות הזיכרון השני. שם, בתמונה מהוהה, קמצוץ מהווייתי נתון בגוף עובר שמסתגל לַכּרְבּוּל, אבל באותה מידה, הווייתי מתקיימת גם מחוץ לגוף. יש לי כבר קיום פיזי מסוים. אני חשה התלכדות של אור, הלובשת צורה ומגדירה עצמה אל מול האחדות של האנרגיה הסובבת, מרגישה את עצמי בבועה מענגת, הקורנת ברכות על רקע מסך סגלגל. לזיכרון זה של נועם, מזדחל קול של הקאה, זעזועים וכיווצים, רעש מים נבלעים בשטיפה מפעפעת. לאחר מכן אני שומעת שקט חלול. אני זוכרת את הקשב. לעתים הוא היה ממוקד בגופי, ובנועם האהבה המקיפה אותי. לפעמים הופנה למצב נושאת הרחם. אמי. דאגה חלחלה בי. חשש שמא אזיק לגוף של זו המכילה אותי. שמעתי את אי הנחת הזורם בה בעת שהתבוננה בתוויה המשנים את צורתם, את הכבדות והעייפות הנשזרות בה, את תחושת ההקרבה המטפסת בדמה ואת רגשותיה הסותרים, המתרוצצים ללא שליטה במקצב הדופק.

ושם, כבר שם, הוכנו כללי המשחק. באתי לעולם בכיווץ. חשתי אחראית לתוצאות שיצרתי בעולם טרם הופעתי בו. וניסיתי. לא להיות מורגשת, לא להיות לטרחה, לא ליצור כאב. האם חששתי מן הבאות? האם חשתי שהעולם מעבר לצעיף טוב יותר? זאת אינני זוכרת. אך שנים רבות לאחר מכן, כששאלתי את אמי מדוע אין לי אחים או אחיות, סיפרה לי על הסבל הרב שחוותה בהריונה ובלידתי, ובאותה הזדמנות גילתה את בטנה, שלאורכה נחצבה צלקת ענק. "לא רצית לצאת משם, מן הרחם," הסבירה. יצאתי כגוש מכרסה, שהייתה לסלע שהתבקע. היה זה המעשה הראשון שבו הוטבע בי כובד משקלה של האשמה, החטא הראשון בעת בואי לעולם. אם היו לי ספקות לגבי אי רצוני להיוולד, אישרה אמי את תחושותיי, כאשר הוסיפה בנשימה אחת את התיאור הבא: "בגלל שנולדת בניתוח קיסרי, היה עורך צח ולבן. לא היית מכווצת, מקומטת ואדומה כתינוקות אחרים. יצאת כמו נסיכה. אבל מיד אחר כך הפכת לצהובה. חלית בצהבת."


לא. זה לא פשוט להפוך את הפרגוד לדק. יש לי כיום זיכרונות, שהם קדומים אף מן הזיכרונות שהעליתי כאן. בגללם אני יודעת שיש סוג של ראייה, שבה אפשר לראות את העולם מסופו ועד סופו. אני שומעת לעתים קול תופים, רואה מחולות סביב אש מלהטת, מאזינה לתפילות קורעות לב תחת פני ירח מלא, חוזה בטקס שבו גברים כורים בורות באדמה כדי לשכב בהם ולחזור לרחם אילם, ומתבוננת בנשים התולשות את בגדיהן באבל, כשהן נפרדות מאחיותיהן לפני טקס נישואין. ולפעמים אל מול עיניי העצומות מהלכות דמויות, עוברות בנופים שאינני מכירה. תפאורות אלה מזמנים ומרחבים שונים מתערבבות בתודעתי, בלי שאצליח לנקוב בשם מקום ההתרחשות.

אישון ליל. כשרשמתי את הדברים שלעיל, עת השקטתי את גליי כדי לתת לשינה לחדור אלי, חזיתי שוב בתקריבים של דמויות. הפעם הן הילכו ברחובות ערים. חלק מן הערים זיהיתי. ברלין, פראג, לימה, עמאן, אתונה. אחר כך התמוססו הבתים, הרחובות והצועדים. בשבריר שנייה חלפתי בעיר שנמחקה תחת זרזיף של שעון חול ענק. מצאתי את תלוליות המדבר שוממות, והחלפתי אותן בסבכי יערות. התהלכתי בהם זמן רב. תוך שאני מהלכת בינות סלעים עטופי אזוב, פקחתי את עיניי בבעתה. שוב עלה בי החשש שמא אתה, ליאור, עוד תתעה ביער, לא תמצא את דרכך. ההכרה כי אני מבקשת להותיר עבורךָ אבני סימון בשבילי היער, כדי להנחות את דרכך אל מרחב שבו תוכל למקם את ביתך ולבנות את עירך, התגבשה סופית.

וידעתי, כי לא אתמודד לבד אל מול משימה זו. בין שרציתי בכך ובין שלאו, הסתפחו דוד יונה וההיא-מן-היער לרגע לידתך, חדרו לחריץ הזמן שנוצר. הם היו שם ברגע ההוא שבו התחלתי יורדת מטה מטה אל תוך עצמי, כשעוד התבוננתי באפלה של הדרך הלא מסומנת, והצטרפו באופן טבעי לקנה שהושלך. לפני שהספקתי לעכל את שקורה, הללו הובילו את המתרחש מספר צעדים קדימה.


"הערים שמעבר לפרגוד" מאת רויטל פז-אבולעפיה, הוצאת גוונים, 390 עמודים.