(בסרטון: קטע מ"מעבר להרים ולגבעות")
החטאים (1 בדצמבר 2016)
סרטו של אבי נשר מתרחש ב-1977, שנת צאת עבודת ביכוריו הפולחנית "הלהקה", ועוקב אחר שתי אחיות, בגילומן של נלי תגר וג'וי ריגר, המגלות את הסוד שאביהן ניצול השואה הסתיר כל השנים.
סיבות להתרגש:
1. מבין כל הסרטים ברשימה, זה המועמד הבולט ביותר להמשיך את רצף ההצלחות בקופות. כל תוצר חדש של נשר הוא כמעט תמיד להיט, ואין סיבה ש"החטאים". הקומוניקטיבי והמרגש יהיה יוצא דופן
2. כמו סרטים רבים בעת האחרונה, בארץ ובעולם, גם "החטאים" מעמיד נשים במרכז הבמה ומעניק לתגר את תפקידה הקולנועי הטוב עד כה ולריגר את הופעת הפריצה שלה.
3. מעל הכל, "החטאים" מצליח גם לפתוח דיון, ומעלה שאלות מעניינות על ההבדל הבין-דורי ביחס של הציבור הישראלי לאירופה ולזיכרון של מלחמת העולם השנייה.
אנשים שהם לא אני (29 בדצמבר 2016)
הדס בן ארויה הצעירה כתבה וביימה את הסרט הזה, בו היא גם מופיעה כבת דמותה, צעירה תל אביבית שאינה רווחה נחת בחייה הרומנטיים.
סיבות להתרגש:
1. הסרט מגיע לאקרנים כשבאמתחתו תגובות חמות לאחר הקרנות האקדמיה בארץ, ועם שבחים ופרסים שקיבל גם בפסטיבלים בחו"ל.
2. ההשוואות בינו ל"בנות", "פרנסס הא" וכדומה אמנם היו שטחיות, אבל זה אכן הדבר הכי קרוב לדרמת אינדי ברוקלינאית שנעשה כאן לאחרונה.
3. ולסיכום, הסרט מתמודד עם שאלות של זהות, עצמאות ומיניות מנקודת מבט נשית, מודרנית ומקורית. אם נקבל שקל על כל פעם שהמושג דור ה-Y יופיע בכתבות על הסרט, יהיה לנו מספיק כסף לפתוח מתחם חדש של סינמה סיטי.
לא פה, לא שם (5 בינואר 2017)
סרט ביכורים נוסף, והפעם של מייסלון חמוד, העוקב אחר שלוש פלסטיניות שחיות בתל אביב.
סיבות להתרגש:
1. בכורת הסרט בפסטיבל חיפה היתה מן המרגשות שהיו כאן לאחרונה באירוע קולנועי מקומי, והוא עורר התלהבות גם בטורונטו, בסן סבסטיאן, בעת הפצתו המסחרית בספרד ועוד.
2. יחד עם "ג'נקשן 48" ו"סופת חול" שכבר עלו השנה לאקרנים ועם "עניינים אישיים" שאמור להגיע אליהם אחריו, הוא ממשיך את אחת המגמות הבולטות והחשובות בתעשייה הישראלים העכשווית: פריחת הסרטים המקומיים שדוברים בעיקר או רק ערבית, מה שהופך את הקולנוע להרבה יותר מגוון ומעניין, לשונית ובכלל.
3. בהקשר זה, ל"לא פה, לא שם" גם חשיבות חברתית. הוא הסרט הישראלי הראשון שעוסק במלכוד הכפול של גיבורותיו, הסובלות מדיכוי הן כפלסטיניות בתל אביב והן כנשים בחברה הערבית.
ענייניים אישיים (במהלך החורף)
סרט ביכורים נוסף דובר ערבית, והפעם של מאה חאג', העוקבת אחר חייה של משפחה בין נצרת ורמאללה.
סיבות להתרגש:
1. באותו פסטיבל חיפה בו השתתף "לא פה לא שם", "עניינים אישיים" קטף את הפרס הראשי בתחרות הישראלית העלילית. כמו כן, בין השאר, הוא התקבל לפסטיבל קאן ל"מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית של האירוע, מה שהפך אותו לאחד הנציגים המקומיים הבולטים בריביירה בשנים האחרונות.
2. הצמידות הכרונולוגית מזמינה השוואות, אז אמנם "עניינים אישיים" פחות בועט וסוחף מ"לא פה, לא שם", אבל יותר מסוגנן, ויש לו גם פחות פוטנציאל מסחרי, אך סביר להניח שיככב בטבלאות המבקרים.
3. בהקשר זה, חאג' היא במידה רבה מאוד ממשיכתו דרכו של אליה סולימאן ("הזמן שנותר"), שכבר לא מצלם סרטים בארץ, אז מי שהתגעגעו לסגנונו ישמחו לפגוש את היורשת שלו.
תיקון
סרטו של אבישי סיוון, המספר על בחור ישיבה שקם לתחייה אחרת מאשר היה.
סיבות להתרגש:
1. קודם כל, מבין כל השמות ברשימה, זה הסרט לו חיכינו הכי הרבה זמן - הקרנת הבכורה המקומית שלו התקיימה עוד בפסטיבל ירושלים הקודם, כלומר בקיץ 2015, ורק בחורף 2017 הסרט מופץ מסחרית. חבלי הלידה הארוכים הללו כבר הופכים את הפצתו לאירוע.
2. הודות לצילום בשחור-לבן, הקצב האיטי, הרוח הפואטית והעומק התיאולוגי-פילוסופי, "תיקון" הוא התוצר הישראלי החורפי שהכי ראוי להגדרה "סרט ארט-האוס", וכך מבדל את עצמו בתוך צפיפות האוכלוסין.
3. כתוצאה מן האמור בסעיף הקודם, הוא לא צפוי למלא את האולמות הללו, אבל יירשם כאחד מסרטי השנה של המבקרים.
מעבר להרים ולגבעות (2 בפברואר 2017)
סרטו של ערן קולירין ("ביקור התזמורת") על משפחה בורגנית מן השורה, שכל אחד מבניה חוצה גבול אחר, מוחשי או מוסרי.
סיבות להתרגש:
1. בקצרה, זה לא הזמן לקמץ בסופרלטיבים: אחד ה-סרטים הישראלים של העשור האחרון, שמניח את ההוויה המקומית על השולחן ומצליח לפרק את כל המטענים הללו ביד של חבלן. למעשה, יש בו כל כך הרבה עומק ובשר, עד שמוזר לגלות כי אינו מבוסס על ספר קאנוני כלשהו.
2. בשל כל הרבדים שיש בו וחוסר הנכונות של הבמאי להציע פתרון ברור או פרשנות אחת, הוא משאיר הרבה שאלות ולהפוך ולהפוך בהן. היכונו למכות בפייסבוק!
3. ולאור הבחירה של הבמאי לעבוד עם שחקנים מנוסים אך לא מוכרים במיוחד, לפחות לא לצופי הקולנוע, "מעבר להרים ולגבעות" הוא גם הזדמנות לעשות היכרות נעימה עם כמה שחקנים מעולים, ובהם אלון פדות, שירי נדב-נאור ומילי עשת.
טהורה לעד
הסרט התיעודי הראשון והיחיד ברשימה, בו מתלווה מאיה זינשטיין לבית"ר ירושלים בשנה שבה ניסתה לצרף שחקנים מוסלמיים לשורותיה.
סיבות להתרגש:
1. השנה האחרונה היתה טובה לא רק לקולנוע העלילתי, אלא גם זה התיעודי, ו"טהורה לעד" ימשיך את המורשת של "פרינסס שואו" ו"מיסטר גאגא", בין השאר. השאלה אם הוא גם ישכיל לחקות את ההצלחה המסחרית שלהם.
2. אף שספורט הוא כידוע דרך מנצחת לבחון סוגיות חברתיות ואקטואליות, אין כמעט סרטי כדורגל ישראלים, בטח לא תיעודיים. "טהורה לעד", אם להשתמש במשחק המילים הצפוי, הוא לפיכך חלוץ בתחום, ולאור איכותו אפשר אף לקרוא לו מלך שערים.
3. אך כמו כל סרטי הספורט הטובים, "טהורה לעד" הוא לא באמת על כדורגל, אלא על דברים אחרים: החברה הישראלית, הגזענות שלה והכוחות האפלים שבה, ולכן הוא אמור וצריך לעניין גם את מי שלא ראה משחק בחייו.
נורמן (מרץ 2017)
סרטו הישראלי-אמריקאי של יוסף סידר, על מערכת היחסים בין עסקן יהודי ניו יורקי ופוליטיקאי ישראלי מן המושבים האחוריים של הכנסת שעולה לגדולה במפתיע.
סיבות להתרגש:
1. יחד עם שמי זרחין, שאין לו סרט חדש השנה, ועם אבי נשר, שכבר הוזכר כאן, סידר הוא הבמאי המקומי האהוב על הקהל הישראלי בשני העשורים האחרונים. "ההסדר", "מדורת השבט", "בופור" ו"הערת שוליים" - כולם היו כאן שוסים, אז ברור כי כל תוצר חדש פרי יבולו הוא משהו שיש לסמן בלוח השנה הקולנועי.
2. בצד ליאור אשכנזי, מככב בסרט ריצ'רד גיר, ומופיעים בו גם סטיב בושמי, מייקל שין, שרלוט גינסבורג ואחרים - צוות בינלאומי מפואר, לבטח בקנה מידה ישראלי, מה שמן הסתם לא יעבור פה בשקט.
3. כמו כן, יש הרומזים כי עלילת הסרט שאבה את השראתה מפרשת אולמרט-טלנסקי, וגם זה כמובן לא יזיק לדיבור סביבו.
לב שקט מאוד
סרטו של איתן ענר, בו מגלמת אניה בוקשטיין פסנתרנית העוברת לירושלים כדי לחפש שקט, אך תחת זאת מוצאת פנאטיות חרדית שממררת את חייה.
סיבות להתרגש:
1. זו ללא ספק השנה של אניה בוקשטיין, והתפקיד שלה כאן, עליו קטפה בשבוע שעבר פרס בפסטיבל טאלין, הוא אחת מגולות הכותרת שלה, ואמור לחזק את מעמדה כאחת השחקניות המוערכות והאהובות בישראל.
2. העמדה התקיפה של הסרט נגד ההתחרדות בירושלים בוודאי תמשוך אליו אש, ואולי אפילו תקים לו אויבים. כך או כך, סביר שהוא לא יותר את הציבור אדיש לחלוטין.
3. ולסיום, "לב שקט מאוד" ניצב כאחת מאותן יצירות שכבר כמעט לא עושים כאן: לא בורקס שיביא המונים, לא הפקה בינלאומית נוצצת. אבל גם לא סרט לעכברי סינמטקים בלבד. משהו באמצע: דרמה חסרת יומרות אך איכותית ונבונה לקהל בוגר. טוב שעוד יש כאלה.