נושאים חמים

קראו את הפרק הראשון של "להמציא את האויב" מאת אומברטו אקו

בספרו האחרון משוחח אקו עם קוראיו על שורה של נושאים: מדוע לכל מדינה חייב להיות אויב, מה בין אלימות וצנזורה, הרהורים על ויקיליקס ואפילו על נשמות אבודות בגן עדן

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

הרהורים על אודות ויקיליקס
מבחינת התוכן, התברר שוויקיליקס הוא שערורייה מלאכותית, אך מבחינת ההשלכות הפורמליות שלו הוא היה, ובוודאי יהיה, משהו נוסף. כפי שאנחנו נסביר, הוא מסמל את תחילתו של פרק חדש בהיסטוריה.
שערורייה מלאכותית מתאפיינת במשהו שמקבל צביון פומבי על אף שהכול ידעו על אודותיו, ודיברו עליו במסגרת פרטית, ונהגו רק להתלחש על אודותיו, אם אפשר לומר, מתוך צביעות (למשל רכילות על בגידה בין בני זוג). כל אחד יודע היטב — לא רק השותפים בענייני דיפלומטיה, אלא כל מי שראה אי־פעם סרט בנושא מזימות בינלאומיות — שהשגרירויות איבדו את תפקידן הדיפלומטי לפחות מאז תום מלחמת העולם השנייה, במילים אחרות, מאז שראשי מדינות יכולים להרים טלפון זה לזה או לטוס לפגוש איש את רעהו לארוחת צהריים. (האם נשלח שגריר בספינה מהירה כדי להכריז מלחמה על סאדאם חוסיין?) חוץ ממטלות ייצוג מוגבלות ביותר הן הפכו, בגלוי למדי, למרכזי איסוף מידע על המדינה המארחת (כששגרירים מוסמכים יותר ממלאים תפקיד של פרשנים מדיניים או חברתיים) ובחשאי, לקִני ריגול לכל דבר.
אבל עכשיו, משהופץ הדבר ברבים, הדיפלומטיה האמריקנית נאלצה להודות שאכן אלה הם פני הדברים, ולספוג, כתוצאה מכך, פגיעה בתדמיתה מבחינה פורמלית, כשהתוצאה המוזרה היתה, שהאובדן, ההדלפה והגילוי של המידע הסודי, במקום לפגוע בקורבנות, כביכול (ברלוסקוני, סרקוזי, קדאפי, או מֶרקֶל), פגעה דווקא במבצע, או במילים אחרות, בגברת קלינטון המסכנה, שבסך הכול קיבלה ידיעות שנשלחו על ידי אנשי צוות השגרירות, שמילאו את תפקידם הרשמי: הרי כדי לעשות בדיוק את זה הם מקבלים משכורת. וזה, לפי כל העדויות, בדיוק מה שאָסָאנְג' רצה, היות שהוא שומר טינה לממשלה האמריקנית ולא לממשלתו של ברלוסקוני.

מדוע הקורבנות לא נפגעו ממש, אלא, אולי, בצורה שטחית בלבד? משום שכפי שכל אחד מבין, המסרים הסודיים המפורסמים לא היו למעשה אלא "הדים עיתונאיים", וכל פעולתם היתה בבחינת דיווח על מה שבאירופה הכול ידעו והכול דיברו על כך, ומה שאפילו הופיע באמריקה ב"ניוּזְוִיק". הדיווחים הסודיים היו, אפוא, בעצם, בדיוק כמו קטעי העיתונות ששולחים מדורי העיתונות של החברות למנהלים שלהם, העסוקים מכדי לקרוא את העיתונים.

ברור שהדוחות שנשלחו לגברת קלינטון אינם על אודות פעילויות סודיות - הם לא היו מסרי ריגול. ועל אף שהיה בהם מידע סודי ביותר, כמו העובדה שלברלוסקוני יש אינטרסים פרטיים בעסקות גז רוסיות, הרי גם כאן (בין שזאת האמת ובין שלא) אין המסרים אלא חוזרים על מה שכבר דובר בו על ידי אנשים, שבזמן הפאשיזם היו מכונים אסטרטגים של בתי קפה, כלומר, אנשים המדברים על פוליטיקה בבָארים.
וזה בא לאשר עובדה אחרת המוכרת היטב, שכל תיק הנאסף עבור השירות החשאי (בכל מדינה שהיא) מכיל רק חומר המצוי כבר בתחום הפומבי. את הגילויים האמריקניים "יוצאי הדופן" על אודות חיי הלילה המטורפים של ברלוסקוני, היה אפשר לקרוא חודשים קודם לכן בכל עיתון איטלקי (חוץ מהשניים שבשליטת ראש הממשלה), ושיגעונות הלבוש של קדאפי סיפקו כבר זה זמן מה חומר - טפל למדי - לקריקטוריסטים.

הכלל שתיקים סודיים אמורים לכלול רק מידע שכבר ידוע הנו חיוני לפעילות השירות החשאי, ולא רק במאה הנוכחית. בדומה, אם תלכו לחנות ספרים המתמחה בפרסומים מיוחדים, אתם תראו שכל ספר חדש על הגְרָאל הקדוש,1 על המסתורין של רֶן־לֶה־שאטוֹ,2 על האבירים הטֶמְפְּלֶרים, או על חסידי צלב הוורד3 חוזר בדיוק על מה שכבר נכתב בספרים קודמים. הדבר אינו נובע סתם משום שמחברים הכותבים על הנסתר מסתייגים ממחקרים חדשים (וגם לא מפני שאינם יודעים לאן לפנות כדי למצוא מידע על מה שאינו קיים), אלא מפני שחסידי הנסתר מאמינים רק במה שכבר ידוע להם, ובאותם דברים המאשרים את מה שכבר למדו. זאת הנוסחה העומדת מאחורי הצלחתו של דן בְּרָאוּן.4 אותו דבר קורה עם תיקים סודיים. המודיע — עצל, ראש השירות החשאי — עצל גם הוא, או שהוא צר אופקים: הוא מקבל כנכון רק את מה שכבר מוכר לו.

מכיוון ששירותים חשאיים אינם מסוגלים לחזות מראש אירועים כמו ההתקפה על מגדלי התאומים, (במקרים מסוימים, כשמוליכים אותם שולל באופן שיטתי, הם עצמם מביאים להתהוותם) ומכיוון שהם מתייקים רק מה שכבר ידוע, הרי מוטב כבר להיפטר מהם. אבל בימינו, להוסיף ולצמצם את מספר המשרות, יכול להתגלות כצעד לא נבון. אולם אמרתי שאמנם מבחינת התוכן ויקיליקס הוא שערורייה מלאכותית, אך מבחינת ההשלכות הפורמליות שלו פתח פרק חדש בהיסטוריה.

אף ממשלה בעולם לא תוכל לשמור על תחומים סודיים אם תמשיך להפקיד את מסריה הסודיים ואת הגנזכים שלה ביד האינטרנט או צורות אחרות של זיכרון אלקטרוני, וכוונתי בכך היא לא רק לארצות הברית אלא גם לסן־מארינו ולנסיכות מונאקו (ואולי רק אַנְדוֹרָה תינצל).

בואו ננסה להבין את ההשלכות של התופעה הזאת. פעם, לפני שנים, בזמנו של אוֹרְוול, השלטון היה יכול להיראות כאח גדול המנחה כל פעולה של כל אחד מנתיניו, במיוחד כאשר אף אחד לא היה מודע לכך. "האח הגדול" הטלוויזיוני הנו קריקטורה עלובה מפני שכל אחד יכול לעקוב אחרי מה שקורה לקבוצה קטנה של אֶקְסְהִיבִּיצִיוֹנִיסְטים, שנתאספו במטרה ברורה להיראות, ואי לכך כל הדבר הזה הנו דרמטי לחלוטין ושייך למישור הפסיכיאטרי. אולם מה שהיה נבואה בלבד בזמנו של אוֹרְוול ממש מתגשם עכשיו, מאחר שהשלטון יכול לעקוב אחרי כל תנועה של אנשים באמצעות הטלפונים הניידים שלהם, באמצעות כל עסקה, כל ביקור במלון, וטיול בכביש המהיר שבו הם השתמשו בכרטיס האשראי שלהם, באמצעות כל ביקור בסופרמרקט שמוקלט בטלוויזיה במעגל סגור, וכו', כך שהאזרח נעשה קורבן לעינו של אח גדול ועצום.

זה, לפחות, מה שחשבנו עד אתמול. אבל עכשיו הראו לנו שאפילו הסודות הכמוסים ביותר של השלטון אינם יכולים להתחמק מפיקוחו של הָאקֶר, כך שיחסי הפיקוח חדלים להיות חד־כיווניים והופכים למעגליים. השלטון מרגל אחרי כל אזרח, אבל כל אזרח, או לפחות ההָאקֶר שמתמנה לנוקם את נקמת האזרח, יכול לגלות את כל סודות השלטון.

אבל למרות שהרוב המכריע של האזרחים אינו מסוגל לבחון ולהעריך את כמות החומר שההָאקֶר קולט ומפיץ בפומבי, כלל חדש של עיתונות מתגבש והולך ונעשה בו שימוש ברגע זה ממש. במקום לעסוק בחדשות החשובות — ובעבר היו הממשלות קובעות אילו נושאים חשובים באמת — הכרזת מלחמה, פיחות המטבע או חתימה על חוזה — הרי עכשיו העיתונות מחליטה עצמאית אילו חדשות ראויות להופיע כחשובות ועל אילו חדשות ניתן לעבור בשתיקה, והיא אפילו מנהלת משא ומתן עם השלטון המדיני (כפי שכבר קרה) אילו "סודות" שנחשפו לגלות ואילו להשתיק.

(ייאמֵר, דרך אגב, שמכיוון שכל הדוחות הסודיים המעוררים שנאה או ידידות כלפי הממשלה מקורם במאמרים שפורסמו, או במידע מסווג שעיתונאים סיפקו לפקידי שגרירות, העיתונות מתחילה לפעול למטרה אחרת: בעבר היא עקבה אחרי שגרירויות זרות, כדי לגלות מזימות סודיות, ואילו עכשיו השגרירויות הן העוקבות אחרי העיתונות כדי לגלות פרטים על אירועים בתחום הציבורי. אבל, הבה נחזור לנושא.)

כיצד יוכל השלטון להחזיק מעמד בעתיד, אם אינו מסוגל עוד לשמור על סודותיו? האמת היא, כפי שגֵאוֹרְג זִימֶל5 אמר פעם, שכל סוד אמיתי הנו סוד ריק (כי סוד ריק לעולם לא יתגלה) ושליטה בסוד ריק מייצגת את השלטון בשיאו; נכון גם כן שלדעת הכול על האופי של ברלוסקוני או של מֶרקֶל זהו למעשה סוד ריק, בכל מה שנוגע לסודות, משום שמדובר בחומר שבתחום הציבורי. אבל לגלות שהסודות של הִילֶרִי קלינטון היו סודות ריקים, כפי שעשה זאת ויקיליקס, משמעותו נטילת כל הכוח מהשלטון.

ברור שבעתיד מדינות לא תוכלנה עוד לשמור על מידע סודי בקווי תקשורת אלקטרוניים, כי הדבר ישווה להצגתו על כרזה בפינת הרחוב. אולם ברור באותה מידה, שעם טכניקת הפיקוח הנוכחית אין שום תקווה לבצע עסקה כלשהי בטלפון. יתרה מזאת: אין דבר קל יותר מאשר להיוודע היכן ומתי ראש מדינה טס כדי לפגוש עמית... שלא לדבר על חגיגות המחאה הפופולריות שמשמשים הכינוסים של ה־G8.

כיצד, אפוא, ייתכנו בעתיד יחסים חשאיים? איזו תגובה עשויה להיווצר אל מול הניצחון הסוחף של הפתיחות המוחלטת?

אני מודע היטב לעובדה שלעת עתה התחזית שלי היא בגדר מדע בדיוני ולכן דמיונית לחלוטין, אבל אני לא יכול שלא לדמיין סוכני ממשלות נוסעים בכרכרות או במרכבות לאורך דרכים עלומות או לאורך דרכים כפריות באזורים נידחים — שאינם מוקדי תיירות (כי תיירים משתמשים בניידים שלהם כדי לצלם כל מה שזז מול העיניים שלהם) — והם נושאים איתם רק מסרים שרשומים בזיכרון, או, לכל היותר, מחביאים כמה פתקים עם מידע כתוב בעקב הנעל.

כמה מפתה לדמיין שליחים משגרירות צִ'יקְצָ'אקְצ'וּק פוגשים שליח מלִילִיפּוּט בחצות, בפינת רחוב עזוב ולוחשים סיסמאות בפגישתם הקצרה והחשאית. או ליצן חיוור, בנשף בחצר המלכות של רוּרִיטָאנִיָה, החומק מדי פעם אל עבר פינה שנותרה בלתי מוארת על ידי הנרות, מוריד את המסיכה מעל פניו, מגלה את פני אובמה לשולמית העטופה בשבעת הצעיפים; היא מסיטה צעיף ומתגלים פניה של אנגלה מֶרְקֶל. וכך, בין וַלְס לפּוֹלְקָה, מתקיימת סוף־סוף הפגישה, ללא ידיעת אָסָאנְג', ובה נחתך גורלם של האֵירוֹ או של הדולר או גורל שניהם.

יפה. בואו נהיה רציניים. זה לא יתרחש ככה. אבל בצורה זאת או אחרת משהו דומה יצטרך לקרות. אך מה שלא יהיה, מידע כלשהו, הרישום של ריאיון סודי, יישמר כעותק יחיד או ככתב יד, במגירה נעולה. הגו בעצמכם: בסופו של דבר ניסיון הריגול בתשלובת ווֹטֶרְגֶייט (שכלל פריצה לארון ולתא שבו שמורים תיקים) הצליח פחות מאשר ויקיליקס. אני המלצתי לגברת קלינטון על הפרסומת שלהלן. מצאתי אותה באינטרנט:

מָאטֶקְס שירותי אבטחה קיימים מאז 1982 כדי לאבטח את רכושך. עם ריהוט לפי מידה לביתך כולל תאים סמויים להסתרת דברי הערך והמסמכים שלך, במקומות שאף פורץ לא ימצא אותם לעולם גם אם יערוך חיפוש בביתך, במשרדיך, בספינותיך ולא משנה מאיזו תוצרת ומאיזה דגם. העבודות האלה מבוצעות בסודיות הגמורה ביותר על פי המפרט וההנחיות של הלקוח, והפריטים נבנים בבלעדיות על ידי בונה הארונות שלנו ועל ידי הצוות שלנו שהנו אמין ביותר.

לפני זמן מה, כתבתי שהטכנולוגיה נעה כמו סרטן הנהרות, כלומר, אחורנית. שנה לאחר שהטלגרפיה האלחוטית גרמה למהפכה בתקשורת, האינטרנט שב ויצר טלגרפיה הפועלת על (טלפון) חוטים. קלטות הווידיאו (כהשוואה) איפשרו לחסידי הסרטים לחקור את הסרטים צעד אחר צעד, קדימה ואחורה ולגלות את סודות יצירתם, בעוד שה־DVD (שהם דיגיטליים) מאפשרים לנו רק לקפוץ מפרק לפרק, או במילים אחרות, רק על ידי דילוגים גדולים. רכבות מהירות מסיעות אותנו עכשיו ממילאנו לרומא בשלוש שעות, בעוד שטיסה, כולל כל הסידורים סביב, מסתכמת בלפחות שלוש שעות וחצי. על כן, אין זה כל כך מפליא שאפילו פוליטיקה וטכניקות תקשורת ממשלתיות חוזרות לתקופת הכרכרות הרתומות לסוסים, לפגישות בסאונה של בתי מרחץ טורקיים, או לאשגרים המונחים בחדרי שינה על ידי איזושהי מָאטָה הָארִי.


"להמציא את האויב" / אומברטו אקו. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן. 285 עמ'. מחיר: 96 ש"ח.