נושאים חמים

ילד פלא: "או-בוי" היא הדרמה המוזיקלית שלה חיכינו שנים

עם קאסט מרשים של כוכבים בתפקידים מוצלחים, שירים טובים ועלילה שלא מביישת את האינטליגנציה, "או-בוי" מספקת לצופיה את כל מה שהם מבקשים בסדרה מוזיקלית, ומצליחה להחזיר אותנו לרגע לתקופות שבהן טלוויזיה לנוער לא היתה מטופשת

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

יש משהו כמעט מרגש בידיעה שאורי גרוס, יואב צפיר וטמירה ירדני חברו פעם נוספת ליצור דרמה מוזיקלית, שכן בפעמיים הקודמות ("השיר שלנו", "דני הוליווד") זה היה מוצלח למדי. וכך, למרות שעברו שנים רבות, מרתק לבחון האם השלישייה הזו הביאה נוסחה מנצחת נוספת בדמות "או-בוי" ("Oboy"), העוקבת אחרי נערה שמצטרפת במסווה של גבר ללהקת הבנים המצליחה בישראל במטרה להגשים את חלומה ולהפוך לזמרת. "או-בוי" היא התשובה של ערוץ הילדים שמשודר ב-yes ל"פלאשבק" של ערוץ הילדים שמשודר ב-HOT, ובדיוק כמו "או-בוי" גם "פלאשבק" היא דרמה מוזיקלית. מי יותר טובה ומי משחיתה את אוזני הילדים בישראל? נגיע לזה בהמשך.

כמתבקש, בין כל כמה סצנות של "או-בוי" מושתלים שירים, הן מקוריים (שנוצרו על ידי לי בירן, שגם מככב בסדרה) והן בתצורת גרסת כיסוי. העובדה שרוב חברי הקאסט (דניאל גד, גפן ברקאי, טום באום ועוד) אינם זמרים לא באה לידי ביטוי, לפחות לא בפרק הראשון, וזהו דבר מעודד למדי. בירן מוביל את השירה, וברגעים שקולותיהם של האחרים נשמעים ברור שהם שופצו קלות, אולם לא בדרך שתפגע בסדרה. מן העבר השני של המתרס המגדרי ניצבות אליאנה תדהר וג'וי ריגר, שקולן הערב מסייע לצלוח את הצפייה. תדהר יודעת לשיר וריגר, כפי שיודעים כולם, למדה בחודשים האחרונים לאמן את גרונה עבור תפקידה בסרט "החטאים", דבר שללא ספק מקל על תפקידה כנערה שמצטרפת ללהקת בנים.

או בוי (יח"צ , באדיבות ערוץ הילדים ב-yes)
טקס סיום עבור חברי הקאסט. "או-בוי" (צילום: רונן אקרמן ויוליה טייץ)

בכלל, השבוע האחרון עומד בסימן הכיבוש של תעשיית הבידור על ידי ריגר, שכאמור מככבת בתפקיד ראשי גם ב"החטאים" של אבי נשר וגם בתפקיד ראשי ב"או-בוי". אבל ריגר לא לבדה. נלי תגר, שמגלמת את אחותה הגדולה ב"החטאים", זוכה ב"או-בוי" לשדרוג מפנק: היא מגלמת בצורה מרשימה את טל קוטלר, סוכנת להקת הבנים שמנהיגה את חבריה בכלבתיות ובדומיננטיות, וכראוי למעמדה - תגר מופיעה אחרונה בשיר הפתיחה וזוכה לקרדיט נפרד, משל היתה הת'ר לוקליר שהגיעה להציל את "מלרוז פלייס". ריגר ותגר מסתמנות כצמד נשי לוהט ובועט שיהיה קשה, עד בלתי אפשרי, להתעלם ממנו בשנים הקרובות. השתיים מושכות את כל חברי הקאסט קדימה בתצוגת משחק ראויה ואם נשתמש במקבילה בית-ספרית, "או-בוי" היא סוג של טקס סיום עבור חברי הקאסט שכבר עשו סיבוב או שניים בסדרות ילדים ונוער וכעת מגיעים לפרקם.

אם כן, החלק האמנותי של "או-בוי" עובד. אבל מה לגבי החלק השכלי? כה משמח לראות שגם אדם באמצע העשור הרביעי לחייו מסוגל לצפות ב"או-בוי" בלי לרצות לחבוט לעצמו בראש. בניגוד למקבילתה המטומטמת "פלאשבק", התסריט של "או-בוי" לא מזלזל בצופיו הצעירים ובהוריהם. הטקסטים שיוצאים מפיותיהם של הדמויות קלילים, שנונים ובעיקר - אמינים. אורי גרוס הצליח, עשור לאחר שעשה זאת בפעם הקודמת, לקלוע לקולו של דור מודע לעצמו. יש פה ושם פתרונות עלילתיים רדודים למדי (אמה של הדמות הראשית נמצאת בחוב כספי, מענק ההצטרפות ללהקה הוא בדיוק הסכום שיכסה את החוב של האם) אבל כשזוכרים שמדובר בסדרה שמשודרת בערוץ הילדים, אפשר לסלוח על ההתחמקות הזו. הילדים שצופים ב"או-בוי" מקבלים בנוסף כל כך הרבה דברים טובים והזיופים הקטנים כמעט לא נשמעים. המכורים לקלישאות יאמרו "פעם שלישית גלידה" על הקאמבק הנוכחי של גרוס-צפיר-ירדני. מיטיבי לכת יחדדו: "תמיד גלידה". או, בוי.

בקטנה

אנשי ערוץ הילדים טוענים ש"או-בוי" מבוססת על אירוע שהתרחש ביפן לפני כעשור. בהתחשב בכך שיחסי הזמרים-מעריצים ביפן הם בין החולניים בעולם, אולי מוטב ל"או-בוי" להתרחק מהמקור לפני שאחת מדמויות הסדרה תמצא את עצמה נכנסת למיטה עם מעריץ או מעריצה ששילם על הזכות המפוקפקת הזו. וזו, אגב, רק דוגמה אחת לסיפור אמיתי מטורף.