דונלד גלובר מעולם לא עשה דברים לפי הספר. כשחקן/תסריטאי/קומיקאי/די ג'יי, יצא לו לשחק לפי הכללים, אבל מהראפר צ'יילדיש גמבינו, הלא הוא גלובר עצמו, לעולם אין לדעת למה לצפות. דוגמה טרייה ומובהקת היא הסדרה המצליחה "אטלנטה", שאותה יצר ובה הוא מככב ("טווין פיקס עם ראפרים", כלשונו), ובה הוא מערער את הדימוי המוכר של עולם הראפ, לפחות כפי שהוצג על המסך עד כה. הקריירה המוזיקלית שלו אינה שונה. כלומר, שונה מאוד. כמעט מהרגע הראשון, גמבינו סומן כעוף מוזר בעולם ההיפ הופ, ראפר שלא נרתע מתרבות "לבנה" שמתעקש להמציא עצמו מחדש בכל פרויקט, אם זה בבחירת משתפי פעולה בלתי שגרתיים כמו המלחין לודוויג גורנסון ואם זה בבניית עולם תוכן שלם סביב האלבום "Because the Internet".
באלבומו החדש "Awaken, My Love" גמבינו לא רק ממציא עצמו מחדש, אלא מאתחל את המערכת כולה. קודם כל, לא מדובר באלבום ראפ, אלא ביצירה שבמסגרתה הוא חוזר אחורה למוזיקת הפ'אנק והסול שגדל לצליליה. את שני הפרויקטים (האלבום והסדרה) יצר גמבינו באותו בית, לדבריו. "אחד ביום ואחד בלילה". האווירה המלחיצה וה"מסויטת" של הסדרה, אפשר לנחש, העסיקה את גמבינו בשעות החשיכה - ופינתה את היום ליצירת אלבום פ'אנק-רוק עמוס השפעות משנות ה-70, כולו בהפקת לודוויג גורנסון (וגמבינו עצמו, שגם מנגן בחלק מהשירים). האלבום והסדרה עומדים כשתי יצירות בזכות עצמם, אבל מתלכדים לכדי תמונה מלאה לאישיותו ותפיסותיו של גמבינו. הסינרגיה ביניהם יוצרת אפקט דומה לזה שיצר גמבינו באלבום הקודם, כשאת מקומם של התכנים המשלימים של "Because the Internet" תופסת סדרת טלוויזיה מצליחה.
הכיוון המוזיקלי החדש שלקח גמבינו באלבום הזה מתאפשר במידה רבה הודות לכשרון המשחק בו הוא ניחן. לאורך כל האלבום משחק צ'יילדיש גמבינו דמויות כמו ג'ורג' קלינטון, איילי בראד'רס, פרינס, ואפילו מצליח להישמע כמו שילוב של אנת'וני קידיס ו-Young Thug בשיר הכמעט-רגאיי והכי קרוב לראפ שיש באלבום הזה, "California". עבודת ההפקה העצומה שעושה כאן לודוויג גורנסון יוצרת מעטפת צלילים עשירה ומרובדת שמושאי ה"חיקוי" של גמבינו היו שמחים לשיר על גביה. אין משתמע מכך שמדובר בתשתית למאש-אפים ותו לו (אם כי אני חייב להודות שהייתי רוצה לשמוע מפגשים בין ההפקות באלבום לאגדות שהשפיעו עליו). בשירים כמו "Redbone", האוזן מתמסרת הן אל עבודת ההפקה של גורנסון והן על הרגש המתפרץ של גמבינו. הוא אינו ווקאליסט מושלם, אבל המחוות ברוב השירים הן מדויקות ובעלות אמירה (לא בהכרח מילולית) שמשקפת את גלובר/גמבינו ברגעים הטובים יותר של האלבום. במקום ליצור אלבום קאברים, למד גמבינו את השפה בה מדברות אותן פיגורות והשתמש בה כדי לבטא את דונלד גלובר גרסת 2016: עדיין אותו ראפר "קאמפי"/ שחקן מצליח (בעתידו תפקיד ראשי ב"סטאר וורס" ותפקיד ב"ספיידרמן") אבל גם אדם שחור באמריקה מפולגת מתמיד, ומאז אוקטובר - אבא.
בדומה לצ'אנס דה ראפר, שלידת בתו קירבה את אותו ואת המוזיקה שלו לכיוון הגוספל, גם צ'יילדיש גמבינו הושפע באלבום הזה מהפיכתו לאב. אולי זו הסיבה שבחר לאמץ את המוזיקה ששמע בבית הוריו ולהוציא את הילד ל"טיול לדטרויט בשנת 72" (כפי שהגדיר את האלבום מתופף ה"רוטס", קווסטלאב). גם את העצות שנתן לו אביו מעביר גמבינו לבנו בשיר הסיום "Stand Tall", שיר בעל מסר אוניברסלי ופשוט שמתאים לכל מאזין, אך מוטמע כאן בנקודת המבט האבהית של גלובר. בנוסף למוטיב האבהות, בתחילת האלבום נמצאים שלושה שירים שמבטאים ישירות את מה שעובר ב"אטלנטה" בין השורות: שירים על ה"זומבים" הנצלנים ("Zombies") ; קריאה פ'אנקלדיקית במיוחד לאהבה ואחדות בקהילה האפרו-אמריקנית ("Have Some Love") ומעל הכל, השיר הנהדר "Boogie Man", שמדבר על הסטריאוטיפ השחור והפחד של החברה האמריקאית משחורים.
בריאיון ל"בילבורד" אמר גלובר כי בניגוד לאלבומיו הקודמים שהיו מאוד "כתובים", "Awaken"' הוא "תרגיל רגשי" ("Exercise in Feeling"), כלומר, אלבום אבסטרקטי שמבוסס יותר על רגשות ומכוון, לפני הכל, אל הנשמה. "אם זהו רק תרגיל זה אכן תרגיל מוצלח", אם לצטט את שלומי שבן, אך בהחלט לא תרגיל מושלם. לצד הרגעים הטובים של האלבום ישנם רגעים שבהם לא ברור מה מנסה גמבינו לעשות. ריבוי הקולות שהוא מאמץ אמנם מגוון את האלבום, אך ברגעים מסוימים קשה למצוא את גמבינו עצמו במעבר בין הדמויות.
עוד מוקדם לדעת אם כך יבלה את המשך הקריירה שלו או שמדובר ביציאה חד פעמית. הפרויקטים והאלבומים שישחרר גמבינו בעתיד (אם ישחרר, שכן כבר היו שמועות על פרישתו מעולם המוזיקה) ימקמו את הפרויקט הזה בפרספקטיבה מעט יותר מדויקת. אשמח לשמוע את הצד החדש של גמבינו גם בעתיד, אבל יהיה פחות משמח אם יהפוך אותו לחזות הכל. בחזוני אני רואה אלבום שמשלב בין הראפר המצוין והיצירתי לבין החיקויים/מחוות של "Awaken", ומשתמש בהם לצד כישרונותיו ככותב וכראפר. הוא יכול להסתכל על ראפרים כמו אנדרה 3000 או Plan B הבריטי שעשו זאת שבהצלחה רבה, כיוון שהצליחו להשתמש בכל הכלים שברשותם ולשלב אותם לכדי משהו חדש המבטא את כל הצדדים באישיותם. אם צ'יילדיש גמבינו יבחר לעשות זאת בעתיד, "Awaken, My Love!" ייזכר לא רק כאלבום מוצלח ומהנה אלא בתור בסיס לפרק חדש ומעניין בהרבה לקריירה שלו.