נושאים חמים

"לה לה לנד" מצדיק את כל השבחים שקיבל

"לה לה לנד", המיוזיקל המדובר בכיכובם של אמה סטון וראיין גוסלינג, הוא לא רק יצירה מענגת ועשויה לעילא, אלא גם סרט מלנכולי, עמוק ובלתי נשכח, על הפער בין מה שהיה ומה שהיה יכול להיות

ב-1983, באחד הרגעים המפורסמים בתולדות הפוליטיקה הישראלית, פנה דוד לוי לראש הממשלה דאז וזעק: "בגין, יש לך יורש!". בסוף השבוע הזה, עם עליית המיוזיקל "לה לה לנד" לאקרנים, יכול הבמאי שלו דמיאן שאזל לפנות ליוצרי הסרטים המוזיקליים הגדולים בכל הזמנים ולצעוק אף הוא: "וינסנט מינלי, סטנלי דונן, ז'אק דמי – גם לכם יש יורש!".

ולנו, לאחר שתי צפיות ב"לה לה לנד", נותר רק להצהיר דבר אחד: הסרט מצדיק את התשואות שקיבל בפסטיבל ונציה, את פרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו, את שבחי המבקרים ודירוגו הגבוה במצעדי סיכום השנה שמתפרסמים כעת ברחבי העולם, וגם את מעמדו כאחד הפייבוריטים הבולטים לאוסקר. שאזל מקיים בו את ההבטחה שהתגלתה ב"וויפלאש", עבודתו הקודמת, שהופצה כאן בהצלחה לפני שנתיים, ומבסס את מעמדו כאחד הקולנוענים המוכשרים בימינו, ולא רק בז'אנר המוזיקלי אלא בכלל.

מי שמרגישים כי לא הספיקו כלום בחייהם, מוטב להם לא לרחרח בערך הוויקיפדיה של שאזל ולגלות כי הוא בסך הכל בן 31. אך למרות גילו הצעיר, הספיק הילדון עתיר הכישרון לביים שלושה סרטים באורך מלא: בניגוד לתפיסה השגויה, "ויפלאש" לא היה עבודת ביכוריו. קדם לו ב-2009 מיוזיקל אחר וזניח, בשם "Guy and Madeline on a Park Bench". בהמשך לאי-הצלחתו, התעוררה בקולנוען ההשראה לכתוב תסריט על סיפור אהבה בין שני לא יוצלחים שכמותו, פסנתרן ג'אז ושחקנית, וכיאה לכך שהם חיים בלוס אנג'לס, ממלכת האשליות, קרא לו "לה לה לנד".

איש, כמובן, לא רצה להשקיע בתסריט, שכן בימינו כמעט לא מפיקים סרטים מוזיקליים, בטח לא כאלה של יוצרים אלמוניים, המתבססים על שירים מקוריים. שאזל שם אם כך את "לה לה לנד" בצד והלך לביים לפני שנתיים את "ויפלאש" היומרני פחות, שהצליח הרבה מעל המשוער, ואיפשר לו להוציא לפועל את פרויקט חלומותיו.

לה לה לנד (יח"צ)
סרט שגורם לצופים לשפשף את העיניים. מתוך "לה לה לנד" (צילומים: יח"צ)

לפרויקט זה, ליהק שאזל בתפקידים הראשיים את ראיין גוסלינג ואמה סטון, שכבר הופיעו בעבר פעמיים בצוותא: ב"טיפש, מטורף, מאוהב" וב"יחידת הגנגסטרים". אלה היו סרטים נשכחים למדי, אך הפעם ההופעה של הצמד נכנסת ישר לפנתיאון. כמו אלופי טריאתלון, הם נדרשים להפגין מגוון רחב של כישורים ולא רק לשחק אלא גם לשיר ולרקוד – והשניים עומדים בגאון בשלוש המשימות הללו.

את השירה והריקודים מבצעים סטון וגוסלינג בשלל מעמדים וזירות התרחשות. יש, בגדול, שני סוגים של מיוזיקלס. בראשון, השירים הם חלק בלתי נפרד מן המציאות של הדמויות – למשל, סרטים על להקות או מקהלות, בהם אנו מאזינים לשירים שהן כותבות ו/או מבצעות. בשני, הנאמברים המוזיקלים ניצבים כמעין בריחה מן החיים האמיתיים, ויכולים לבוא בכל מצב, יומיומי ככל שיהיה. דמות אחת מבקשת מהאחרת להעביר את המלח, וזו בתגובה קמה ומתחילה לזמר ולפזז, למשל. "לה לה לנד" משתייך במובהק לסוג השני, ומדלג פעם אחר פעם מן ההווה האפרורי של גיבוריו אל מחוזות הפנטזיה.

את הרגעים הפנטסטיים הללו, מעצב שאזל ביד אמן. הכל אצלו נטול רבב, ועתיר במידה שווה של ציטוטים קלאסיים ורעיונות מקוריים. העמדת המצלמה, המשחקים בצבעים ובתאורה, הכוראיגורפיה והמוזיקה: ביחד ולחוד, כל האלמנטים הללו פה לא היו מביישים אף אחת מן הקלאסיקות של הסוגה. לכן הצופים צובטים את עצמם: לא רק כי הסרט עצמו נראה כמו חלום בהקיץ אחד גדול, אלא גם כי קשה לעכל כי קלאסיקה שכזו נולדה בעידן בו חשבנו את המיוזיקל לפגר מת ואת תור הזהב של הוליווד לנחלת העבר.

שאזל, כמובן, מודע לכך כי מה שהיה כבר לא יהיה, וגם "לה לה לנד" כבר לא ישנה את המצב. הוא מבין שעולם התרבות השתנה לחלוטין, וגם הדמויות שלו מבינות או חוות זאת.

הפסנתרן, למרות כל תשוקתו לג'אז טהור, לא מוציא לפועל את שאיפתו להקים מועדון בו ינגנו אותו, שכן ברור לו כי קהל היעד שלו הולך ונעלם. השחקנית, מצדה, מתייסרת באודישנים לתפקידים הרבה פחות ראויים מאלה שגילמו הכוכבות האהובות עליה, שפוסטרים שלהן תלויים על קירותיה – וכך, למשל, באחד הרגעים המשעשעים בסרט מלא ההומור, פלרטטן הוליוודי כושל כלשהו מספר לה רעיון מטופש במיוחד, לתסריט שיציג את הסיפור על זהבה ושלושת הדובים מנקודת מבטו של אחד הדובים. בצד זאת, שני הגיבורים גם יחד הולכים לבית קולנוע המקרין סרטים קלאסיים, רק כדי לגלות שהפילם נשרף באמצע ההקרנה, וזמן מה לאחר מכן לעבור על פניו ולהיווכח כי המוסד סגר את שעריו. כי מי כבר הולך בימינו לראות קלאסיקות על מסך גדול? ומי הולך לשמוע ג'אז אמיתי ולא ממוסחר? ומי עושה סרטים כמו "לה לה לנד?" אף אחד.

לה לה לנד (יח"צ)
רוקדים עם כוכבים. מתוך "לה לה לנד"

הרובד הזה, של קינה וגעגוע, מוסיף לסרט רגש ועומק, והופך אותו ליותר מאשר סתם מיוזיקל מלוטש ומבדר. בתחילה נראה כי זוהי יצירה מהנה ועשויה לעילא ולעילא, אך גם מלוקקת (ולבנבנה) עד מאוד. בשלב מסוים מתברר כי התסריטאי-במאי תיעתע בנו: אף שהדמויות מדי פעם חוגגות לפניו במצבים לא מציאותיים בעליל, למשל ריקודים המוניים באמצע פקק תנועה או ריחוף בשמים בזמן ביקור בפלנטריום, "לה לה לנד" כלל אינו אסקפיסטי.

נהפוך הוא: הסרט מתעקש לעמת אותנו ואת הגיבורים עם המציאות, וכמו "וויפלאש", שהעלה גם כן קושיות מהותיות, מציב אף הוא שאלות על ההקרבות שהאמנות והחיים דורשים מאיתנו. היפה בתסריט הוא שלכל מהלך של הגיבורים יש תמורה אך גם מחיר, והם יכולים לרקוד ביבשה ובאוויר, אך לא על שתי חתונות. לחיות וליצור, אומר "לה לה לנד", זה לבחור.

ככל שהוא הולך ומתקדם, עוסק הסרט יותר ויותר בפער בין מה שיש ומה שהיה יכול להיות. לכן הוא גם נהיה מלנכולי, שכן הדבר היחיד שעצוב יותר מלהתגעגע למה שהיה וחלף, זה להתגעגע למה שאף פעם לא היה מלכתחילה. המלנכוליה מנכשת ממנו כל זכר לשמאלץ ולקיטש, ותחת זאת הופכת אותו ליצירה בוגרת ושלמה, שממלאת את הלב וגם שוברת אותו. הסיומת שלו היא לא רק הטובה מבין הסצנות המפוארות הרבות שבו, אלא גם אחת המרגשות שנראו על המסך הגדול בשנים האחרונות, והופכת את חווית הצפייה המסעירה ממילא לבלתי נשכחת.

לה לה לנד (יח"צ)
רקוויאם לחלום. מתוך "לה לה לנד"

אז אנשים לא ישכחו את "לה לה לנד" כל כך מהר, אבל לא בטוח איזו משמעות תהיה לזה. כמו שרבים ממשיכים לאכול בשר גם אחרי הופעות של מוריסי, יש להניח כי הלהיט המדובר הזה לא יעיר שום דבר: לא את תרבות הג'אז, לא את הוליווד הקלאסית ובטח שלא את ז'אנר המיוזיקל.

בפרפסקטיבה של כמה שנים, אפשר להאמין כי "לה לה לנד" ייראה כמו פאטה-מורגנה, תלושה מן המקום ומן הזמן. כמו גיבוריה, גם כשאנחנו נזכר בה, נחשוב בעיקר על הדברים שלא קרו מאז בעולמנו. זה לא יגרום לנו להעריך או לחבב אותה פחות, כי כמו שהסרט מוכיח, הפער בין הרצוי והמצוי לא מפחית ולו במעט מעוצמת אהבת אמת שאינה תלויה בדבר, בין אם זה לאמנות או לאדם אחר. אהבה היא אהבה, גם אם רק בחלום.