נושאים חמים

קשוב מאוד 157: הספר המרתק שמפצח את חידת מאיר אריאל

לוחם, מאהב, פילוסוף, תמהוני, קיצוני – מה לא נאמר על מאיר אריאל לאורך השנים, בזמן שדמותו הלכה והתפתחה במיתולוגיה של המוזיקה הישראלית. הספר החדש "ארול אחד: מאיר אריאל –ביוגרפיה" צולל לעומק כתביו ושיריו, ומנתח את סיפורו בדרך מרתקת

מתוך ראיון גנוז עם מאיר אריאל ב-6 ביוני 1997 (מערכת וואלה! , ראיין: שגיא בן נון, המרת אודיו: שמוליק לדרמן, צילומים: באדיבות משפחת אריאל)
מגדולי הכותבים במוזיקה הישראלית לדורותיה. מאיר אריאל (צילום: באדיבות המשפחה)

מאיר אריאל לא ידע מה הוא רוצה להיות במשך הרבה שנים. הוא רצה להיות קולנוען ושימש כעוזר זניח בסרט "הבית ברחוב שלוש"; הוא רצה להיות קיבוצניק טוב שהעבודה הפיזית היא חלק משמעותי בחייו, ואף שימש כשנתיים כמזכיר קיבוץ משמרות (וכמעט מיד לאחר מכן – עזב אותו); הוא לא היה בטוח כלל שהוא רוצה או צריך להיות מוזיקאי: הוא ידע שיש לו כישרון בכתיבה שנוצל בעיקר לכתיבת חרוזים במסיבות והלוויות, ואהב מוזיקה, אבל גם אחרי שזכה להצלחה עם "ירושלים של ברזל" לא היה מרוצה ממנו מהכיוון הכללי באופן מיוחד. בקיץ 1973 שכנע אותו חברו דורי בן זאב לנסות להקליט סוף סוף את השירים המקוריים שכתב, ובבוקר ה-6 באוקטובר, יום הכיפורים 1973, הוא החל בהקלטה שמן הסתם לא נמשכה זמן רב. "שירי חג ומועד ונופל" יצא רק כחמש שנים אחר כך, כשאריאל היה בן 36, עם שירים שאת חלקם כתב כבר כעשור קודם לכן. מה הוביל אותו לנקודה זאת בחייו, ואיך היא שינתה את מסלולו של אחד מגדולי הכותבים במוזיקה הישראלית לדורותיה? חייו של אריאל הם הבסיס ל"ארול אחד: מאיר אריאל – ביוגרפיה", שכתב פרופ' נסים קלדרון (גילוי נאות: נסים קלדרון משמש כמבקר ספרות בוואלה! תרבות) בשיתוף עם פרופ' עודד זהבי.

התשתית ל"ארול אחד" היא עבודה אינטגרטיבית מפעימה, שמתבססת על נקודות השקה בין ריאיונות לעיתונות וטקסטים שפרסם אריאל בכלי תקשורת (המון, לרבות ריאיונות אזוטריים והופעות אקראיות לחלוטין בגלי צה"ל כמו גם אלו בבטאון קיבוצו "ניב משמרות"), ריאיונות של המחבר עם אישים רבים שליוו את אריאל לאורך חייו (אנשי משפחה, בני הקיבוץ, חברים לנשק, מוזיקאים, חברים, חניכים, שותפים לחוג פרשת השבוע ועוד ועוד) וכמובן חומר ארכיוני מופלא, בלתי ניתן למיצוי כמעט, שכולל טיוטות מרובות לשיריו, חילופי מכתבים, הספדים רבים, ומגוון טקסטים שרשם לצרכים פרטיים. להוציא טקסטים שכתב אריאל על התלבטויותיו בנושאי אמונה, שקלדרון לא קיבל את אישור המשפחה לעיין בהם (ואף שהוא לא נמנע מהנושא, הוא מודה בקושי לעסוק בכך), נחשף הסופר לרובו המדהים של הארכיון הזה. אני, כותב קלדרון אף שעל הספר כאמור חתומים שניים - "נסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי" – משום שקלדרון נוכח בו לחלוטין – כמבקר ופרשן ספרותי, כמי שמדי פעם משתמש בגוף ראשון בטקסט בצירוף דעותיו, וכמי שחתום על ההערה הביבליוגרפית בפתח הספר. חלקו של זהבי בכתיבתו מתמקד בניתוחים המוזיקליים – חלק חשוב ביותר – אך הוא אינו נוכח בשמו (או באזכור כלשהו) לאורך הספר.

מדובר בהישג מרשים במיוחד: שיריו של מאיר אריאל אינם כוללים הרבה חומר ביוגרפי – כמו שכותב קלדרון, הוא התנגד לרעיון הזה – אלא בעיקר רסיסי זכרונות, ציטוטים ורעיונות שלקח מהם. כאן באה לידי ביטוי עובדת היותו של קלדרון איש חקר הספרות, ולא ביוגרף רגיל. כמי שזיהה בספרו "יום שני" את הקשר בין עולם הרוק והשירה הישראלית, קלדרון משתמש בידע העצום שלו כדי לנתח ולדון בכמה מהשירים המורכבים ביותר של אריאל, לדלות מהם ציטוטים ואזכורים כמו גם משמעויות רחבות יותר בנוגע לחייו (למשל: "ארול", השיר המשמעותי הראשון, שהוא – כך טוען קלדרון – אריאל ולא אריאל בעת ובעונה אחת; או שני שירי הצבא שלו – "ירושלים של ברזל" שצמח מתוך חוויותיו כצנחן בכיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים, ולמולו "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" שנכתב במהלך שירותו בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים – וכל ההבדל בין שתי היצירות האלה). לדון בהיבטים הספרותיים של השירים הפופולריים של מאיר אריאל זאת עמדה מתבקשת בעידן שבו מוענק לבוב דילן פרס נובל לספרות, בוודאי כאשר דילן, המוזכר בספר שוב ושוב, משמש כאחת ההשפעות המרכזיות על אריאל. זאת הזדמנות מצוינת לומר דבר נוסף: לא זאת בלבד שאיש חקר הספרות קלדרון בחר להקשיב במידה רבה של רצינות רק למילים של מאיר אריאל, שאין איש החולק על מורכבותם ומופלאותם. אילו היה עושה זאת בלבד, היה נופל למלכודת בה נופלים רבים, אשר הבינו את אריאל כתמלילן בלבד. הישגם של קלדרון וזהבי הוא בכך שהם נתנו דעתם גם למוזיקה – ללחנים, לעיבודים, לכלי הנגינה השונים. בכך הם מאשרים את התפיסה הרואה במוזיקה פופולרית לא רק "מילים מושרות", אלא אמנות נפרדת בפני עצמה, שמתקיים בה מכלול ייחודי של מילים ומוזיקה, שאין להפריד ביניהם.

חשוב להדגיש בפרק זה את החסד שעושה קלדרון עם "רישומי פחם", כנראה יצירתו האניגמטית ביותר של אריאל, הקשה ביותר לעיכול והאלמונית מבין אלבומיו. הוא מגולל את השלבים שעברה היצירה הזאת, ממופע יחיד בשם "יש תורם" שעסק במגדל בבל, דרך אגדה מנוכרת על אדם שערפדית מנסה לגנוב את איבריו להשתלה ועד לאלבום הסופי, שהמיר את אלו בקריאה האפוקליפטית בחזון דניאל. בעיני קלדרון, "רישומי פחם" הוא המאסטרפיס של אריאל, יצירתו הבשלה ביותר, וזאת שמעמידה אותו בשורה אחת עם ענקי היוצרים העבריים. לכאן התגלגלו זכרונותיו ואכזבותיו מהקיבוץ, אהבתו למקרא, הבוז העמוק שלו לניכור המודרני ודכאונותיו החריפים. פרשנויותיו של קלדרון לשירים כאן או בדיון המעניין שלו ב"נשל הנחש" מעבים את בשרו של הספר ומעניקים לו עומק רב.

ניתוחי השירים מהווים חלק מרכזי מהספר, אבל ממש לא את כולו: אחרי הכל זאת ביוגרפיה. קלדרון הולך בעקבות אריאל הילד שגדל בקיבוץ משמרות בצלו של אביו הקשה ואמו הסגורה; אריאל החייל הגרוע ביותר בחטיבת הצנחנים; אריאל העלם שמגלה ניסיונות חיזור ראשונים עם נערה שהוא אהב בגליל; במשמרון, לכאורה סופרגרופ שכלל בין היתר גם את שלום חנוך ומאיר אריאל, ולמעשה תחנה שולית ולא משמעותית בקריירות של שלושתם; בשליחות בדטרויט בסוף שנות ה-60, שם נחשף לפריחה של הרוק האמריקאי ולעולמם של ילדי הפרחים; בשלוש המלחמות בהן השתתף – הטראומה בששת הימים, התסכול ממלחמת יום הכיפורים, והכעס על מלחמת לבנון; וכבחייו כבר כמוזיקאי, המרתקים לכשעצמם. כמו שקלדרון כותב כמה פעמים לאורך הספר, אריאל שנא פאתוס (ולכן תיעב את דימוי "הצנחן המזמר" שהודבקה לו), אבל הספר לא נמנע מפאתוס בתיאור חייו של מאיר אריאל, לפחות בחלקו הראשון על ילדותו, התבגרותו וחייו הצעירים. קלדרון אינו רק חוקר כאן, אלא גם במידה מסוימת מעריץ מוצהר או אדם שמחובר באופן רגשי עמוק לדמות עליה הוא כותב, ואפשר להבין למה. לצד זאת לעתים עולה הפרשן על הביוגרף, ולפעמים קלדרון נוטל לעצמו, לטעמי, גם חירות-יתר בפרשנות שהוא מעניק לאירועים מסוימים ולאנשים מסוימים בחייו של מאיר אריאל, וגם לפעמים נכנס בעצמו לתוך הטקסט (מי שמכיר את הפובליציסטיקה של קלדרון עשוי למצוא אותה בכמה רגעים בהם הדיון נסוב סביב ההקשרים הפוליטיים בחייו של אריאל, למשל בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני). אך אלו חולשות זניחות, ובמידה רבה הכתיבה הקולחת של קלדרון ואישיותו ככותב מהווים חלק משמעותי בהנאה שבחוויית הקריאה שלו.

לצד הרגעים הגדולים, קלדרון לא מהסס גם להביט על הנושאים הפחות הרואיים בחייו של מאיר אריאל: נטייה לדכאונות ומחשבותיו האובדניות, מערכות היחסים הסוערות שהיו לו עם נשים רבות, לרבות עם אשתו תרצה - בעצמה דמות מרתקת ומורכבת - אהבתו ארוכת השנים לעישון גראס, והפרובוקציות התמוהות של שנותיו האחרונות, ובהן התבטאויות אומללות על רצח רבין, אונס, ופליטת הפה המופרכת שהביאה עליו את ההתקוממות הגדולה ביותר – המתקפה על הקהילה הלהט"בית, שקלדרון מקדיש לה (בצדק) פרק שלם. הפרק הזה חשוב גם הוא מניח את האירוע הזה במסגרת ההקשר של חייו האישיים באותה תקופה, ומסביר מה באמת קרה שם, אבל גם הוא לא עושה שום הנחות לאמן הגדול שמדי אמר כמה דברים מטומטמים להפליא.

"ארול אחד" מסתיים בפרק המביא את הפרטים המתסכלים על מותו בטרם-עת של אריאל מקדחת הבהרות, ובתמלול מתבקש של מונולוג של חברו לקיבוץ, למשמרון ולדרך שלום חנוך, אולי המוזיקאי הקרוב אליו ביותר והרחוק ממנו ביותר בו בזמן (למתחים האמנותיים ביניהם יש תפקיד חשוב בספר, וקלדרון משתמש בחנוך הפרפקציוניסט ואיש האולפן כדי להנגיד בינו לבין אריאל, שהעדיף באופן חד משמעי הקלטות חד-פעמיות, אינטימיות ראשוניות ולא-מושלמות במתכוון). אולם הוא חסר שני דברים אשר לטעמי עשויים היו להעשיר את חוויה את הקריאה בו באופן משמעותי. ראשית כל, מבחינה טכנית, חסר בו מפתח יצירות ושמות, שהיו עשוי להקל על מי שמבקש להתמקד בשירים ספציפיים או על אישים ספציפיים, מבלי לצלול לספר כולו. שנית, וחשוב בהרבה, הספר חסר אפילוג: מאיר אריאל מת בקיץ 1999 כאמן מוערך אך מושמץ, עם קהל לא גדול במיוחד ואחרי שהותקף מעל במות רבות בשנה האחרונה לחייו.

לאורך חייו כולם הוא היה מוזיקאי של מוזיקאים, שלא הצליח כמעט אף פעם להגיע לקהלים רחבים. ב-17 השנים שעברו מאז הפך אריאל לגורו, לתופעה שחורגת מן המוזיקה, לאייקון של אלפים רבים ששרים את שיריו וממלאים את האירועים ההמוניים לזכרו. כיצד זה קרה? כיצד השתנתה דמותו הציבורית מקצה לקצה? כיצד התנחלה בלבבות של רבים כל כך לאחר מותו? הפתרון לשאלה הזאת מורכב וקשור במשתנים רבים, בנוסטלגיה שאפשרה לקבל אותו ובחדירה של גרסאות פופולריות של רוחניות והתחדשות יהודית בקרב חילונים שראו בו גשר בין העולמות, ובגילויו מחדש על ידי המגזר הדתי-לאומי, שמצא בו חיבור אותנטי לארץ ישראל ולתנ"ך, הגם שכפי שקלדרון מבהיר לאורך הספר, אריאל היה לכל הפחות אמביוולנטי מאוד לגבי הימין הישראלי, בניסוח המעודן ביותר. כולם מצאו בד"ר התחכמות עמדה שיכלו למצוא בה חלק מעצמם, אולם התהליך המרתק הזה קרה רק אחרי מותו. קלדרון העדיף להימנע מנתיחה של אחרי המוות, וחבל שכך. יחד עם זאת, כל אוהביו של אריאל, והם כאמור רבים מאוד, ימצאו בביוגרפיה המצוינת הזאת את הדרך הכי קרובה כדי להתוודע אליו, הדרך עליה העגלה נוסעת, אין עצור.


"ארול אחד: מאיר אריאל - ביוגרפיה" / נסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי, הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 352 עמודים.