(בסרטון: קטע מ"Southside With You")
בעבר, נשיאים אמריקאים היו נדרשים לחכות זמן מה לפני הנצחתם ההוליוודית. הביוגרפיות הקולנועיות שלהם, אם בכלל הופקו כמובן, יצאו לאקרנים בתום כהונתם, לפעמים אפילו אחרי מותם.
אבל בימינו, כידוע, הכל קורה מהר. וכך, "W", סרטו הכושל והתמוה של אוליבר סטון על ג'ורג' וו.בוש, הופץ בחודש האחרון של הקדנציה השנייה שלו, באוקטובר 2008. במקרה של ברק אובמה, התגובה הקולנועית דינמית עוד יותר: בחודשים האחרונים, בעודו נשיא מכהן, יכולנו לחזות בלא פחות משני סרטים עלילתיים ארוכים בהם דמותו עומדת במרכז.
הראשון, "Southside With You", הוקרן בפסטיבל סאנדנס כבר בחודש ינואר האחרון והתגלגל לאקרנים באמריקה בסוף אוגוסט. השני, "בארי", הוקרן בפסטיבל טורונטו לפני שלושה חודשים, ועלה ישירות בנטפליקס לפני כשבוע וחצי. שניהם לא הוצגו בארץ בשום מסגרת, אך כעת זמינים בפורמט ביתי גם פה.
הצפייה בהם מגלה כי בניגוד לביוגרפיות נשיאותיות קודמות, הן אינן מלווה את אובמה בשנותיו כמנהיג העולם החופשי. תחת זאת, שני הסרטים מתרחשים בצעירותו, הרבה לפני שהשם שלו הלך לפניו ולעתים גם בתקופה שהתהלך בשם אחר בכלל.
וכך, "בארי", נקרא בשם הכינוי שבו השתמש הנשיא היוצא עד שהחליט סופית להפוך ל"ברק" במהלך תחילת דרכו בקולג', וליווה אותו בתקופה מעצבת זו, בתחילת שנות השמונים. "Southside With You" מתרחש בשלהי אותו עשור ועוקב אחר הדייט הראשון של אובמה עם צעירה בשם מישל רובינסון, שלימים תהיה הגברת הראשונה, בעודם שניהם עורכי דין צעירים ושאפתניים העובדים יחד באותו משרד בשיקגו.
ב"בארי" מככב דבון טארל, שזו הופעתו הקולנועית הראשונה. ב-"Southside With You", מגלם את אובמה פרקר סויירס, שאינו שחקן מוכר במיוחד אבל יש לו רזומה עשיר יותר, ובין השאר אפשר לראותו עכשיו בתפקיד קטן גם ב"סנודן". השניים נדרשים לעמוד בפני אתגר ולגלם באופן משכנע את אחת האושיות המוכרות בימינו, ואף שאינם כוכבים מהוללים, שניהם עושים זאת בהצלחה ומגישים הופעה מדויקת.
מעבר לכך שבשניהם רמת המשחק טובה וזמן ההתרחשות הוא שנות השמונים, יש לשני הסרטים מכנה משותף מהותי יותר: הן "Barry" והן "Southside With You", מתברר מן הצפייה בהם, עוסקים במשהו עמוק הרבה יותר מאשר אפיזודות קצרות בחייו של הנשיא השחור הראשון בתולדות ארצות הברית. בכל אחד מהם, הנושא האמיתי הוא המסע של אובמה, ושל הקהילה השחורה בכלל, בעקבות מקומם וזהותם בחברה האמריקאית.
ב"בארי", משבר הזהות של אובמה כפול. כבן לאב שחור ואם לבנה, שגדל באינדונזיה ובהוואי ואז נחת בהרווארד, הוא מתקשה להגדיר את עצמו, והעובדה שכולם מסביבו מתעקשים לעשות זאת בשבילו בפטרונות ודאי לא עוזרת לו. נוסף לכך, כאחד הסטודנטים השחורים היחידים בקולג' האליטיסטי, מוקף ביהודים ליברלים שלועגים לו על הערכתו לג'סי ג'קסון, ובאנשי אבטחה שמתעמרים בו בשל צבע עורו, חש הנשיא כנטע זר. הרומן שלו עם חברתו הלבנה לספסל הלימודים, שהוריה הם קלישאות מהלכות של תורמי המפלגה הדמוקרטית, לא מסייע לו לחוש כי התקבל למועדון הסגור, אלא בסופו של דבר רק מגביר אצלו את תחושת האי-נוחות. המשך יבוא.
גם ב"Southside" המשבר כפול, והפעם בגלל שברק חולק אותו עם יקירת לבו. היום הם הגבר והגברת הראשונים, אבל בזמנו הם היו עדיין אאוטסיידרים מוחלטים. הזרות שלהם נוכחת כבר בשם הסרט, המתייחס לאזור הדרומי של שיקגו בו מתגוררים בעיקר שחורים, כולל שני הגיבורים, ואיכות החיים של התושבים נמוכה יותר מאשר בצפון העיר, כמו גם המוביליות החברתית שלהם.
מישל מחדדת את הנקודה הזו במהלך אחד הדיאלוגים, כשהיא מספרת על תחושותיה מדי בוקר, עת עליה לנסוע מבית משפחתה שבדרום אל המשרד שבצפון המפונפן של העיר: "אני מרגישה כאילו שאני עוברת מ-"Planet Black" ל-"Planet White", מודה המשפטנית. וכמו בן זוגה העתידי, גם הצעירה השחורה התקשתה בזמנו להתאושש מטראומת לימודיה בקולג', במהלכם חבריה הלבנים לספסל הלימודים גרמו לה להרגיש כי היא שקופה מבחינתם.
למרבה הנוחות התסריטאית, רצה הגורל והדייט הראשון של הזוג אובמה הגיע לשיאו באולם הקולנוע, בו צפו ב"עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי, אחד הסרטים החשובים אי פעם על המתיחות הבין גזעית בארצות הברית, שהסעיר באותה תקופה את שיקגו והמדינה כולה, והתכנים שלו מהדהדים את כל מה שדיברו עליו ביניהם.
ביציאה ממנו הם פוגשים את הבוס הלבן של המשרד, שמדבר עליהם ועל מה שזה עתה ראו באטימות ובהתנשאות. בלי לומר זאת מפורשות, הוא מבהיר לשניים כי מבחינתו אמריקה מחולקת ל"אתם", ו"אנחנו", והם עומדים לעומתו בצד השני של המתרס. וכך, בסצנה קצרה ודרך סיטואציה אחת, מבהיר הסרט באיזו עמדה מצא עצמו אובמה, וכמוהו כמובן גם עוד מאות אלפי צעירים שחורים.
גם ב"בארי" יש כמה רגעים יפים וחדים כאלה, וביחד משכילים שני הסרטים לספק פרספקטיבה היסטורית מרתקת: להמחיש לנו את המקום שממנו הגיע אובמה ואת המסלול שנאלץ לעבור כדי לקחת לידיו את השליטה על הגדרת הזהות שלו. התקדים ההיסטורי שקבע היה ידוע וברור גם ככה, אבל צמד הסרטים מבהירים עד כמה, במושגים של החברה האמריקאית, הוא לא סתם שבר תקרת זכוכית אלא ניתץ כמה כאלה, בדרכו לחדור דרך הפיברגלס שהגן על מגדל השן.
אז אמנם, כשלעצמם, יש לציין כי אף אחד מן הסרטים הללו אינו מופתי במיוחד: "בארי", שביים ויקרהם גנדי, הוא בסך הכל דרמת נעורים ביוגרפית קורקטית למדי. "Southside", עליו הופקד ריצ'רד טאן, מעט כובש יותר ונראה כמעין גרסה נשיאותית של "לפני הזריחה", אך גם כן היה מאבד מן האפקט שלו אילולא המטען האירוני שנלווה אליו, בזכות הידע שלנו לגבי העתיד של גיבוריו.
עם זאת, בסך הכל מעניין ומהנה לצפות בהם וכדאי לעשות זאת. גם אם הם לא סוחפים או מרטיטים, השניים משכילים לספק בצורה חכמה ומאירת עיניים קונטקסט חברתי והיסטורי לתקופת הנשיאות שזה עתה הסתיימה.
כשהוקרנו לראשונה שני הסרטים, וכולם היו בטוחים כי קלינטון תירש את אובמה, נראה היה שיהיה לסיפור הזה סוף אחד. כרגע, מסתמן לו סוף אחר, מה שמעלה את השאלה: האם העובדה שכל כך הרבה שחורים לא טרחו להצביע למועמדת הדמוקרטית או בכלל, מעידה כי מבחינתם דבר לא השתנה בחברה האמריקאית, ואובמה אולי שבר תקרות, אבל לא פתח שום דלת?
ההתרחשויות האחרונות מאירות באור שונה את שתי הביוגרפיות ומוסיפות להן ממד שיוצריו אולי אפילו לא פיללו אליו. הן מוכיחות, למרבה הצער, כי אף שהשנה 2016, צעירים שחורים רבים עדיין מרגישים כיום בדיוק כפי שהסטודנט המתחיל בארי אובמה חש בימיו הראשונים בהארוורד, אי שם ב-1981.
