סרטי האימה הגדולים של 2016

שנת 2016 הולכת ומתמוססת לה. לאחר שבטור הקודם סקרנו את המגמות הבולטות בעולם האימה, הגיעה העת לרשימת סרטי השנה של מדור גיהנום. לרשימה נכנסו גם כמה סרטים שנעשו ב-2015, אך הוצגו אצלנו רק בתריסר החודשים האחרונים.

לפני שנגיע לטובים ביותר, נציין גם כמה סרטים שראויים לאזכור:

"לזמן את הרוע 2" – ג'יימס וואן ממשיך להוכיח שהוא יודע מה קהל המיינסטרים רוצה, וזאת בלי להעליב את חובבי האימה המשופשפים.

"מים לא שקטים" – סרט הכרישים בכיכובה של בלייק לייבלי היה אחת ההפתעות המהנות והלא מתיימרות של השנה.

"Pet" – מותחן אימה צנוע ועמוס טוויסטים של הבמאי הספרדי קארלז טורנס, העוסק בצעיר מופנם שחוטף בחורה עליה היה דלוק בתיכון.

"כיבוי אורות" – סרט הביכורים של הבמאי השוודי דיוויד סנדברג היה אולי שחוק בכל הקשור לעלילה, אך הרשים מאוד ביצירתיות הוויזואלית.

"I Am Not a Serial Killer" – דרמת אימה בריטית דלת תקציב המתרחשת בעיירה אמריקנית קטנה, בה צעיר עם נטייה לאלימות מתחקה אחר רוצח סדרתי מסתורי המתגורר בשכנות אליו. הופעתו המדהימה של כריסטופר לויד היא סיבה מספקת לצפות בסרט.

המפלצת המפורסמת ביותר בעולם חזרה השנה לזרועות היפנים ולאולפני טוהו לאחר הפסקה של 14 שנה. "גודזילה" של גארת אדוארדס לא היה קטסטרופלי כמו הרימייק הביזיוני של רונלד אמריך מ-1998, ואף הכיל כמה רגעים מרשימים, אך עצם השימוש האמריקאי במותג כל כך יפני, הכריח את אנשי השמש העולה ללחוץ על כפתור הריסטרט ולהשיב למסך את המפלצת שכל כך מזוהה עימם.

זהו הסרט ה-31 בסדרת סרטי גודזילה היפנים, שיצאה לדרך ב-1954 עם סרט שחור לבן וצנוע על מפלצת בדמות דרקון יורק אש, שנוצרה עקב ניסויים גרעיניים ומתחילה לרמוס את טוקיו. רוב סרטי הסדרה כללו מפלצות נוספות שגודיזלה (במקרים הללו כגיבור) נלחמת בהן כדי להציל את כדור הארץ.

"Shin Godzilla" (שין ביפנית מתרגם ל"חדש"," אמת" ו"אלוהים") הוא אתחול של הסדרה וחזרה של גודזילה לתפקיד הרע. הגיבורים האנושיים מתגלים שלל כפקידי ממשל ופוליטיקאים שמדסקסים את עצמם לדעת בביורוקרטיה, בזמן שמפלצת ענקית משמידה את מדינתם. תחילה כולם משוכנעים שגודזילה נוצר כתוצאה מרעידת האדמה ההרסנית של 2011, שגרמה באופן ישיר לאסון בכור הגרעיני בפוקושימה. אך בשלב מוקדם מתברר שהאשמים הם דווקא היפנים עצמם, ששפכו פסולת רדיואקטיבית לים. כיאה לאומה שידועה בגאוותה וביכולת לקחת אחראיות, ראש הממשלה מתפטר, או אם לדייק, מבצע חרקירי.

אף ש"Shin Godzilla" הוא סרט יפני לחלוטין, גם האמריקאים משחקים בו תפקיד מפתיע. בשלב מסוים הממשל בארץ השמש העולה פונה לדוד סם לעזרה, ונענה בהצעה הנדיבה להפציץ את גודזילה בפצצת אטום. היפנים, שעדיין מלקקים את פצעי הירושימה ונגסאקי, מסרבים בנימוס.

גודזילה, בינתיים, ממשיך לזרוע הרס תוך שהוא מתקדם אבולוציונית והופך בסופו של דבר ליצור המוכר שאי-אפשר שלא לחבב. בניגוד לכל סרטי הסדרה היפנית עד היום, את גודזילה לא מגלם שחקן בחליפת גומי. השנים חלפו ולא נותרה ברירה אלא ליצור את המפלצת באפקטים ממוחשבים בעזרת טכניקת לכידת תנועה. התוצאה מרהיבה.

"Shin Godzilla" הוא עוד הוכחה כי בדיוק כפי שרק יין מותסס מחבל שמפיין הצרפתי יכול להיקרא גם שמפניה, כך גם רק גודזילה היפני הוא גודזילה האמיתי.

ללא ספק הסרט המקפיץ ביותר של 2016. מותחן האימה הקומפקטי והקלסטרופובי של הבמאי הספרדי פדה אלוורז סיפק לנו זקן עיוור בגופייה, והפך אותו לרשע הכי זכור של השנה, כמו גם את הסצנה המחליאה שלה, עליה עדיף שלא להרחיב.

העלילה עוקבת אחר שלושה עבריינים צעירים הפורצים לביתו המבודד של פצוע מלחמה זקן, שלפי השמועה מחזיק ממון רב בכספתו. לצערם הם מגלים שלא מדובר בחסר ישע מן הסוג הרגיל, ושחוץ מכסף הוא מחזיק גם סוד אפל במרתף הבית.

"לא לנשום" רחוק מלהיות אמנות גבוהה, אך אלוורז מצליח להשתמש בקלישאות ותיקות מז'אנר המתח והאימה ולהשחיל אותן באלגנטיות לסיפורו בלי להיראות כחיקוי דהוי. והעיקר: הסרט מצליח מעל ומעבר במשימתו העיקרית, שהיא כמובן מתיחת עצביו של הצופה לקצה גבול היכולת.

חוץ מ"רעב מוטרף" מ-1999, מערבוני אימה הם תת-ז'אנר זניח שהתקשה להותיר חותם איכותי או כמותי עד היום. "בון טומהוק", סרט הביכורים של ס. קרייג זהלר, הוא מן הבחינה הזו תוספת כוח משמעותית.

במרכז הסרט: אתר פגאני, השייך לשבט אינדיאנים-קניבלים שמתגורר במערות, המחולל על ידי פושע מטונף בגילומו של דיויד ארקט (ששיחק גם ב"רעב מוטרף"). במנוסתו הוא מוביל את ציידי השבט לעיירה שקטה, ושם הם חוטפים בחור צעיר ואת אשתו של חוואי מקומי בשם ארתור, אותו מגלם חביב המדור פטריק ווילסון.

ארתור, שנעזר בקביים בגלל פציעת רגל, יוצא למסע חילוץ עם משלחת שכוללת את השריף המקומי (קורט ראסל הנהדר), סגן השריף (ריצ'ארד ג'נקינס) ואקדוחן יהיר (מת'יו פוקס, "אבודים"). למרות ההופעות המשובחות של צוות השחקנים, הכוכב האמיתי של "בון טומהוק" מתגלה כתסריט המבריק שכתב זהלר. כמו במיטב המערבונים לאורך ההיסטוריה, רגעי השיא כאן יכולים להופיע גם כשורת דיאלוג אירונית, אך גם במבט נוקב נטול מילים.

חלקו הראשון של "בון טומהוק" מוקדש לאימה המוחשית שמאפיינת את השממה במערב הפרוע: מקום שבו פציעה קלה או סוס שנגנב, משמעותם לעתים קרובות מוות בייסורים. חציו השני של הסרט, ובו המפגש עם הקניבלים – משחרר את רסן הטירוף, ועמו גם עולה רמת האלימות הגרפית.

סרט האימה הטוב של השנה מגיע גם הוא מבמאי צעיר שזהו סרטו הארוך הראשון. "המכשפה" ניצב כדוגמה מצוינת ליצירה מקורית לחלוטין, שמצליחה להיות ריאליסטית עד כאב ועדיין לפזר ניחוחות של אגדות ילדים בהשראת האחים גרים.

כהכנה לכתיבת התסריט, ערך הבמאי דיוויד אגרס תחקיר מדוקדק ומדויק על חייהם של המהגרים הפוריטנים בניו אינגלנד של המאה ה-17, והוא עוקב כאן אחר משפחה מן הקהילה הזו, שמנודה ממנה ונאלצת לעבור לחיות בבדידות ביער.

חוץ מן הקושי של החיים הסגפניים באמצע שום מקום, בני המשפחה פונים אחד נגד השני עקב מעלליה של מכשפה מסתורית הקורעת אותם מבפנים. גיבורת הסרט, נערה מתבגרת בשם תומאסין (אנייה טיילור-ג'וי המהפנטת) מנסה לנווט בין אב מתעלל ואם שרוצה למכור אותה, לבין אחיה הקטנים שמאשימים אותה בהיותה מכשפה.

מבחינה טכנית, הסרט עשוי לעילא ולעילא. הצילום מוקפד ואפלולי, המשחק משכנע, והתסריט שכתוב בשפת התקופה יוצר חווית צפייה ייחודית. מעל כל זה, עומד הגיבור האמיתי של "המכשפה" והאייקון הבולט ביותר של עולם האימה - "פיליפ השחור", התיש שמגלם את הרוע הטהור בכמה רגעים בלתי נשכחים.