נושאים חמים

שרית חדד מציגה התבגרות מוזיקלית אמינה ומעניינת

"בלי שביקשתי", הבלדה החזקה החדשה של שרית חדד, היא חלק מתנועה מתמשכת של המלכה האם בכיוון ההפוך מזה של יורשתה המסתמנת, עדן בן זקן. בנוסף הראל מויאל בא למסיבה באיחור מביך, ו"מלכת האינסטה" מסכנת דור שלם של ישראלים. טעון קיפוח - טור המוזיקה הים-תיכונית

צילום: עדי רייס ורמי קצב | בימוי ועריכה: אדם דויטש

קובי שושן, מאור בן סימון ומשה סבוני - מלכת האינסטה

ההיסטוריה של תרבות הפופ מלאה בסיפורים נוגעי לב על נערים אובדים שניצלו מהתדרדרות אל מחוזות הפשע והסמים הקשים בזכות הכישרון המוזיקלי שלהם. הבעיה, עם כל הכבוד למפנה האישי בחייהם של האחרונים, היא שלא תמיד זה מסתדר עם טובת הציבור.

ניקח, לשם המחשה, את שלושת המוזיקאים המחוננים שעומדים מאחורי יצירת המופת הזאת. לא בטוח שקובי שושן, מאור בן סימון ומשה סבוני היו מסוגלים להשתלב בחברה תבונית אילולא ה"מוזיקה" שלהם. העברית שלהם דלה מדי בשביל זה, באנגלית הם יודעים רק חצי מילה ("אינסטה") והמנעד הרגשי שלהם נע בין אימוג'י פעור פה לאימוג'י עם לבבות בעיניים.

מזל גדול יש להם, אם כן, שאלוהים המציא ראגאטון ים תיכוני למעוטי יכולת קוגניטיבית - ושזה המקסימום שנוער ישראלי שחי בעשור השני של המאה ה-21 יכול לקלוט ולהכיל. מבחינה זו, "מלכת האינסטה" הוא הימור בטוח: זה נשמע כאילו מישהו כתב, הלחין ועיבד מוזיקלית תמונת שופוני משעממת של מישהי שעפה על עצמה. היא אולי נראית טוב - בכל זאת, מלכת האינסטה - אבל היא נשמעת נורא: בנוסף לכך שהשלושה לא יודעים להגות מלים כמו שצריך - שלא לדבר על לכתוב ולהלחין - הם גם לא ממש זמרים. אפילו פבל, כלבי האמיץ, שר יותר יפה מהם כשהוא מריח פיצה.

במילים אחרות, העובדה ששושן, בן סימון וסבוני מצאו מפלט במוזיקה לא צריכה לגרום לנו לשמוח. להפך: היא צריכה לגרום לנו להצטער עד מאוד. מהי התדרדרות אישית של שלושה נערים לעומת הנזק המוחי הבלתי הפיך שהשיר הזה עשוי לגרום לדור שלם של ישראלים. דור שלא יודע לזהות מוזיקה כשהוא נתקל באחת כזאת, ולא ממש אכפת לו מזה. העיקר, מבחינתו, זה לזכור לעשות לייק למלכה באינסטה כשהוא נתקל באחת כזאת.

(אפס כוכבים)

שרית חדד - בלי שביקשתי

את ביתנו הנחמד והמוסק היטב אפשר לחלק, בגסות, לשניים: פופ ים תיכוני מימין, אינדי מזרחי משמאל. מה שנהוג לכנות "טראש" מימין, מה שנהוג לכנות "איכות" משמאל. הפוליטיזציה הזאת של הז'אנר, שהתפתחה במהלך העשור האחרון, משותפת לכל מי שמסוקר כאן, אבל שרית חדד מרגישה - במידת מה של צדק - שמותר לה, מתוקף מעמדה, לרקוד על שתי החתונות: להיות גם "פרחה במרצדס" וגם, במקרה הזה, דיקלה.

לזכותה של חדד ייאמר שהבלדה החזקה, הבשרנית והכמו-יוונית הזאת היא לא ממש סטיית תקן, אלא ביטוי של התבגרות מוזיקלית אמינה, כנה ואפילו קצת מעניינת, שמהווה חלק מתנועה מתמשכת של המלכה האם בכיוון ההפוך מזה של יורשתה המסתמנת - עדן בן זקן - נוכח הבנה שלה ושל מנהליה שבמגרש של בן זקן ושל חבר מרעיה היא כנראה כבר לא תוכל לנצח.

הרצון של חדד להיתפס כמוזיקאית - או, לכל הפחות, כזמרת רצינית, עם הבנה מוזיקלית - בא לראשונה לידי ביטוי בביצועיה כדרבוקאית, אותם היא מקפידה בשנים האחרונות להציג בכל אירוע פומבי חשוב בכיכובה, וכעת, הנה, נחשפת בפנינו בקליפ של השיר הזה גם חדד הגיטריסטית (!). מפתיע? כן. האם היא באמת מנגנת בגיטרה? לא. אור כהן ושמעון יחיא חתומים על הגיטרות בשיר. היא רק מנגנת בקליפ בכאילו, כדי לבנות לנו בראש מיצוב חדש שלה, כאמנית איכותית של אינדי מזרחי. אי אפשר לקנות את זה, כמובן. הכאילו של חדד צועק פה הצילו. אבל השיר, כשלעצמו, טוב מאוד.

(שלושה כוכבים וחצי)

יהודה מימרן - העולם בלעדיה

על פי ההודעה לעיתונות שמצורפת לסינגל הזה של יהודה מי מרן (מי? מרן!), מדובר ב"שיר אהבה בביצוע מרגש עם ווקאליות שמרטיטה את הלב" שמימרן מקדיש "לאחת והיחידה שלו, לה הוא עתיד להינשא באפריל הקרוב". מדוע, אם כך, שירו הזך של מימרן נקרא "העולם בלעדיה", עוסק בפרידה כואבת וכולל משפטים קשים (ברמת התוכן וההתנסחות) כמו "מתבודד לבד בחדר" וכואבים כמו "כשהלכת עזב האושר / ומאז אני פוחד / שתשובי אל חייך בלעדיי"? נסתרות הן דרכי מימרננו אל הלב של בחירת לבו.

אולי זו הדרך שלו להביע חיבה. אולי פשוט צריך להכיר אותו יותר לעומק כדי להבין את הטקסט שהוא שר פה. אולי כל החבר'ה של מימרן יודעים שכשהוא הוא אומר "מתעורר לבד בחדר / מנסה להתמודד עם עוד יום בלעדייך בחיי", הוא בעצם מתכוון לומר "אני אוהב אותך, אשתי היקרה"? צריך לשאול אותם לפני שמכריזים פה הכרזות.

אפשרות נוספת: מימרן משום מה חושב שאם הוא יקדיש לאשתו לעתיד שיר געגועים לאקסית שלו, היא תחזיק ממנו אדם רגיש ואמפתי. מימרן משום מה חושב שהכל בסדר עם שיר החופה שלו ושאין ספק שהוא הולך להתחתן באפריל.

(כוכב וחצי)

הראל מויאל - בא למסיבה

הגיטרה של הראל מויאל, הזוכה הלא מי יודע מה גדול של כוכב נולד 2, הייתה חברה אהובה אך כפוית טובה: רק הוא ו-17 המעריצות שנותרו לו מאז יודעים כמה הוא הוא השקיע בה, טיפח אותה ובנה עליה - וכמה מעט הוא קיבל ממנה בתמורה. מויאל ניסה את מזלו איתה שוב ושוב ושוב, אבל הניסיון המתמשך הזה היה אומלל. השירים שיצר בעזרתה נעלמו כלעומת שבאו. המקום שאליו ניסה להגיע באמצעותה - רוק רך של אמצע הדרך - היה צפוי מדי, אנמי מדי, זקן מדי, מת מדי. האוזניים הצעירות שאליהן הוא כיוון את שיריו הרפים המעייפים רק הלכו והתרחקו ממנו עם הזמן. כולם התקדמו, הסתנכרנו עם קצב הסטטיק, ומויאל, ש"נרדם על החולות", שכח לכוון שעון מעורר.

רק עכשיו, כשהוא בגיל שבו כבר קצת מביך להתחיל, הוא סוף סוף "בא למסיבה". הרגאטון, התכנותים, הסולואים המסונתזים, הביטים השיכורים - כמעט הכל בא איתו לשם. אנשים בני 35 ומעלה עשויים אולי לחשוב שהתוצאה נחמדה וכיפית. הקהל שמויאל חולם עליו עשוי אולי לחשוב ש…. טוב, בעצם הקהל הזה לא יודע לחשוב, אז אחשוב בשבילו: זה מאולץ באופן מעט פתטי. אולי בעצם הגיטרה של מויאל חפה מפשע. אולי מויאל פשוט צריך לשקול הסבה מקצועית להנדסת חשמל.

(כוכב וחצי)