בסרטון: סיכום משדר הכרעת הדין של אלאור אזריה
יש משהו פלאי כמעט בפשטות והמינימליזם של מהדורת חדשות בישראל. כמו הפוליטיקאים, היח"צנים וטרמפיסטים אחרים שמיהרו לדהור על גבה של משפחת אזריה ואחרות, גם מהדורות החדשות למדו כבר מזמן להגביר את הווליום לדרגת הרעשה כבדה. לכאורה, מדובר בבחירה הקלה והכמעט מתבקשת. הזמנת פרובקטור תורן כמו אורן חזן, מקושש מנדטים כמו נפתלי בנט או מחרחר שנאה כמו שרון "השופטים תקעו סכין בגב אזריה" - גל, תביא תמיד לאקשן באולפן. הצהרות חסרות אחריות ייזרקו לאוויר מבלי שניתן לבחון אותן, ויכוחים והאשמות כלפי הפרשנים באולפן או השמאל או האליטה - מסוג הדברים שגורמים להדהוד של רגשות ותחושות סוערים של היושבים על הספה. כל מי שקרא אי פעם פוסט של יאיר לפיד מבין היטב איך זה מרגיש כשמישהו מרים לך להנחתה.
ובכל זאת, בין אם במכוון ובין אם במקרה, מהדורת הערב של חדשות 10 היתה מופת של שפיות ופרופורציות. בלי פוליטיקאים ובלי דוברים, בלי דרמטיזציה ובעיקר בלי להאכיל את הטרול. בסיקור אירועי היום לא צוטטו איתמר בן גביר ולא יורם שפטל, לא נציג לה פמיליה ולא מנהל דף הפייסבוק של עוצמה לישראל. כל רודפי הסערות, שאצו היום מאולפן לאולפן כדי לצבור עוד קצת הון ציבורי לפני שהפרשה מתפוגגת, נותרו בחוץ. אפילו כשנכנעו אנשי הערוץ למציאות הישראלית ונדרשו לצטט את מהלך החנינה הדמגוגי, השקוף והמטופש של מירי רגב (שלא יכולה כמובן להגיש אותה, אבל עשתה עוד סיבוב יח"צ על חשבון נושא חם), או את זריקת האחריות של נפתלי בנט באותו נושא על שר הביטחון ליברמן - הם עשו זאת בקיצור נמרץ.
קשה לפעמים לתפוס את הפער העצום שבין איכות מחלקת החדשות של ערוץ 10 לבין התכנים האחרים של הערוץ. אלו לא רק עיתונאים מעולים כמו רביב דרוקר, נדב אייל ואלון בן דוד, אלא הדגש על עיקר במקום תפל. במקום עוד דיון מיותר על "הסכנה" שמטילה פרשת אזריה על התנהלות צה"ל, קיבלנו 3 דקות של אלון בן דוד בסשן שאלות ותשובות זריז. קיבלנו שם את המידע לפיו 169 מחבלים נהרגו מאז התפוצצות פרשת אזריה לפני 9 חודשים, ושבעקבותיהם נפתחו 20 תיקי חקירה של מצ"ח. החייל היחיד שהורשע לבסוף היה אזריה. חוסר הבנה של פקודות? הססנות בחתירה למגע? אי בהירות של מפקדים? כל אלה התנפצו ברגע אל מול העובדות. קצינים בכירים שהעידו לטובת החייל? שתי דקות של רביב דרוקר, שחשף כי שניים מהם היו חתומים על אותה הצהרה שנשלחה לבית המשפט, וכי אחד מהם אף לא טרח לקרוא אותה כלל, הבהירה את גודל הבלוף.
בתום 23 דקות בלבד ואחרי סיכום קצר אחרון של אפשרויות החנינה העומדות בפני אזריה ומשפחתו, תם הטקס. המהדורה עברה לעסוק ביתר נושאי היום, והותירה את הבמה למחרחרי הדרמה אצל המתחרים בערוץ 2. שם, כצפוי, נרשמה חגיגה גדולה הרבה יותר שמילאה מחצית מהמהדורה, כשגולת הכותרת היו שני הראיונות שקיימה יונית לוי עם ליברמן ומיד אחריו עם בנט, לא לפני חשיפת תוצאות סקר מיוחד וחצוף במיוחד ששאל את הציבור הוא מסכים או לא מסכים לפסק הדין. תוצאות הסקר העלו הפלא ופלא - כי 51 אחוז לא מסכימים להכרעת בית המשפט ו-36 אחוז מסכימים. וכך, למרות ששלושה שופטים ותיקים, מקצועיים ונטולי פניות הרשיעו באופן ברור וחד-משמעי את אזריה בהריגה, וקבעו כי הוא פעל מתוך נקמה ולא מתוך שום מניע אחר מגיע ערוץ 2 ומעז לשאול את הציבור מה דעתו מבלי שנחשף לחומר הראיות.
פרשת אזריה תיזכר כאחת הפרשות הסוערות ביותר בתולדות המדינה. היכולת של הפרשה הזו לעורר כל כך הרבה אמוציות מזכירה במובן מסוים את האמוציות שעוררה וממשיכה לעורר גם עשור אחרי - פרשת רצח תאיר ראדה. בשני המקרים העובדות והפרטים המלאים נחשפו בפנינו, אולם רבים התעקשו להאמין בקיומה של קונספירציה. כתבתו המצוינת אתמול של אוהד חמו בערוץ 2 הציגה את אותו "צבא אזריה" המורכב מאזרחים רגילים שקרעו אתמול קריעה, בכו בכי תמרורים ואיימו "לשרוף את המדינה". הציבור לרוב אוהב לנהל ויכוחים על הכרעות משפטיות מעמדה בלתי מקצועית הוא קורא כותרות ושני ציטוטים ומגבש עמדה מוצקה. גם בפרשת תאיר ראדה וגם בפרשת אזריה מתברר שיש לא מעט אנשים שפרטי הפרטים כלל לא מעניינים אותם. בעידן הפוסט אמת עדויות וראיות, צילומים והוכחות, חוות דעת של מומחים - הכל נתון לדיון ושום דבר אינו סופי. וכפי שמאות אלפי ישראלים שמשוכנעים ללא צל של ספק שרומן זדורוב איננו הרוצח של תאיר ראדה, כך יש כעת מספר גדול לא פחות של משוכנעים כי אזריה הוא ההפך הגמור ממה שבית הדין קבע אתמול.
וכך, בתמונת המראה שבין שפיות להתלהמות, בין טוקבקיזם לעיתונות שקולה ועניינית, נקרעו צופי מהדורות החדשות בין סיפורו של הגיבור שנבגד על ידי מדינתו, ובין החייל שהורשע בגלל יצר נקמה שהוביל אותו למעשה הרג. בעוד ההתלהמות, הסקרים והראיונות הסוערים סיפקו את הלחם להמונים, הבופה שלפני הריאליטי הקצרנות שידרה את המסר שבמציאות נורמלית יותר, עם מנהיגי ציבור אחראיים יותר, היה מובן מאליו לכולנו: משפט על חייל ששגה הוא רגע קטן ושולי בחייה של אומה. הדיון הוא לגופו של עניין ולגופן של עובדות, ובסופו ממשיכים הלאה. בלי אפוקליפסה מרחפת, בלי אימוץ ילדים קולקטיבי, פשוט עוד יום בהיסטוריה.