נושאים חמים

באר שבע – ספר מלחמה: "קרבת דם" מציג את הגרסה הישראלית ל"אני והחבר'ה"

ההורים המכים, העוני ותחושת ההישרדות הקיומית הם כורח המציאות בספרו הנפלא של מתן חרמוני. בעזרתם ובעזרת תיאורים נטולי חנפנות, לוקח אותנו הסופר למסע בבאר שבע שלא הכרנו באמת: מקום של כאב, קסם ורגש

קרבת דם, מתן חרמוני (יח"צ)
קרבת דם (צילום: יח"צ)

קבוצת הכדורגל של הפועל באר שבע טורפת גם העונה את ליגת העל בדרך לאליפות שנייה ברציפות. פעם, לפני יותר מ-40 שנה ליתר דיוק, כבר זכתה הפועל באר שבע בשתי אליפויות רצופות. אז בקושי הראו אותה בטלוויזיה. למעשה, את משחק ההכתרה שלה ב-1976 לא שידרו אפילו ברדיו. בניגוד לקבוצה האלופה של היום, להפועל באר שבע של אז לא היה סיכוי להיכנס ללב הקונצנזוס. עבור רבים היא בכלל הייתה בגדר שמועה רחוקה.

בימים ההם באר שבע הייתה פריפריה הארד-קור, עיר שבמנטליות שלה הייתה רחוקה פי כמה מ-110 הקילומטרים שמפרידים בינה לבין תל אביב. מלבד תושביה איש לא התעניין בה, ולא שלא היה לה מה להציע. הייתה לה קבוצת כדורגל טובה ותיאטרון מצוין ואוניברסיטה צעירה, אבל בעולם עם מדיה כל כך מצומצמת לאף אחד לא היה אכפת. באיחור של ארבעה עשורים מגיע מתן חרמוני עם "קרבת דם" ומכריח אותנו להביט לאחור אל בירת הנגב, כרך שהכינוי שהוצמד לו רק מעיד על ריחוקו הפיזי והתודעתי מאנשי מדינת המרכז.

"קרבת דם" הוא לא רומן עלילתי, אלא ממואר חצי-פיקטיבי, כזה שיש בו יותר משמץ מן האמת. חרמוני נולד בעיר ב-1969, שנת ההקמה של אוניברסיטת בן גוריון. כשהיה בן שנתיים איבד את אביו בתאונת דרכים, ממש כמו המְספר, אלא שהאחרון, הבדוי, היה מבוגר ממנו כשזה קרה. השימוש במונח "המספר" הוא המדויק ביותר, מאחר שמתפתה לכנותו גיבור, אך קל לחלוק על זהותו זו. במרכז "קרבת דם" לא הוא עומד, כי אם אדם אחר, איתן ארדיטי - ילד פורע חוק, ג'יימס דין קטן בגרסה הדרום-ישראלית.

דרך איתן ארדיטי מקלף הדובר, ששמו נחשף רק בסיום (ולא נגלה את הסיבה לכך, אבל היא טובה), שכבה-שכבה ממציאות חסרת רחמים. ארדיטי הוא הזהות של באר שבע של הסבנטיז – פושטק עם שיק, אפלולי עם כריזמה, מסקרן ומרוחק, חי ומת בו זמנית. כל שאר הילדים הסובבים אותו הם סטטיסטים. הוא מוקף בהילה של מלאך, אבל האור הרב חושף את נפשו האפלה. והוא חוטף המון, המון מכות מאבא שלו ("מה שהוא חטף מאבא שלו אי אפשר היה לחטוף מאף אחד אחר"). כי הורים הם עסק קשה, אבל הורים בבאר שבע של הסבנטיז היו הרבה יותר מזה. הם היו בלתי אפשריים.

רוב ההורים, בכל המדינה, נתנו פליקים ואפילו יותר מזה, אז בשנות ה-70 לפני יצחק קדמן והמועצה לשלום הילד. בשכונה ה' הם לא נתנו פליק, הם הרביצו, וחזק. חרמוני לא מחמיץ אף הזדמנות להיזכר. לאחת הדמויות בסיפור קוראים דורון פישלר. כשאביו חי הוא היה מחטיף לו, ובמותו החמיץ הזדמנות להחטיף עוד: "אבא שלו, אם רק היה חי, קרוב לוודאי שלא היה טומן ידו בצלחת. בטח היה משאיר אצלו עוד סימן או שניים. עין כחולה, צליפה של חגורה. אבא של דורון פישלר, סטירות היו אצלו רק המנה הראשונה. או האחרונה. או גם הראשונה וגם האחרונה. תלוי מה נתנו שם במנה העיקרית".

ולמרות הכול – ההורים המכים, העוני ותחושת ההישרדות הקיומית, יש בחרמוני מידה לא מבוטלת של סלחנות. בספרה האוטוביוגרפי "טירת הזכוכית" תיארה ג'אנט וולס כיצד הביאו אותה הוריה הכושלים והעצלים לחרפת רעב קשה, אבל עשתה זאת מנקודת מבט חומלת ולא מאשימה. גם ב"קרבת דם" הנטייה היא פחות לכעס ויותר לתיאור עובדתי יבש. המציאות הייתה המציאות ואיתה היה צריך להתמודד. אביו של איתן הצמיד לו אקדח לרקה וכמעט ירה, אבל הוא פשוט לא ידע אחרת. והיו עוד יריות בשכונה וגם פצועים והיו כלבים משוטטים, בדיוק כשם שהיו אברהם נומה והפועל באר שבע וגדעון זינגר והתיאטרון. זו הייתה התמונה שהכרנו, או יותר נכון שלא הכרנו.

"קרבת דם" הוא סיפור שנע במעגלים ובדרך כלל חוזר לאותה נקודה. חרמוני לוקח את קוראיו לטיול-כוכב עשיר ונטול חנפנות, ומצליח להחדיר את התחושה שאלה שמעולם לא גרו שם לא הכירו לפני כן - שבאר שבע של פעם היא חלק מכולנו. הוא הופך כל אבן בסיור המודרך הזה ומרים את הווילון על התעלומה ההיא שנקראה "באר שבע של שנות השבעים". על אף חוסר אחידותו והפיזור המכוון שבו, זהו ספר מעולה שממלא היטב את ייעודו כגרסה הדרום-ישראלית ל"אני והחבר'ה". הסנטימנטים כנים ולא מייפים. הם גם הגורם העיקרי לכך שמדובר בלא פחות מיצירת חובה קולחת ומרגשת.


"קרבת דם" / מתן חרמוני, הוצאת כתר, 275 עמודים .