נושאים חמים

מקנדה באהבה: ג'פנדרוידס חוזרים עם המנוני רוק לכל גיל

כמעט חמש שנים אחרי אלבום הבכורה המופלא שלהם, חוזר הצמד הקנדי עם שמונה שירים שמזכירים בשביל מה שווה לחיות. בנוסף: ריאן אדאמס ממשיך לבנות את אחד האלבומים המדוברים של השנה, פיינגרוב משחררת אלבום בהפתעה והתגלית המפתיעה מוויילס

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

ג'פנדרוידס - Near To The Wild Heart Of Life

"אהבה תצלק את הלב, שמש תצרוב את העור, ככה זה, וככה זה תמיד היה"

כמעט חמש שנים חלפו מאז שג'פנדרוידס הפכו את העולם למקום טוב יותר עם "Celebration Rock", מהאלבומים הטובים של העשור, והעיפו לי את הראש ואת הלב. האלבום השני של הצמד הקנדי, שהיה גם האלבום השנה שלי ב-2012, הזכיר לי למה אני כל כך אוהב רוקנרול, אבל גם בא לי 15 שנים מאוחר מדי. הייתי נותן אז (וגם היום) הרבה כדי להיות שוב בן 23 ולקבל את האלבום הזה בזמן אמת. 8 קטעים, 35 דקות, חגיגת רוק של גיטרה-תופים-מילים ושני חברים, בריאן קינג ודיוויד פראוס, שכל כך שימחו, הסעירו ושלהבו אותי. שימחו, הסעירו, שלהבו ונעלמו. לא הספקתי לראות אותם בהופעה, וזהו. פוף. עד שאתה מכניס אל חייך להקה כזאת, אתה לא מצפה שתאבד אותה כל כך מהר, אתה לא מצפה שתאבד אותה בכלל, אבל אתה אומר לעצמך שגם במוזיקה עדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב בכלל. והחיים ממשיכים, ואתה שוכח, נזכר ושוב שוכח.

ואז, לקראת סוף 2016 התגלו סימני חיים. סינגל מצוין יצא, אחריו עוד אחד. ועכשיו מגיע אלבום חדש לגמרי, "Near To The Wild Heart Of Life", והשם שלו מדויק בתיאור כמיהה מוכרת: להיות קרוב ללב הפראי של החיים. קינג מצא את השם ב"דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס, והוא מתאר את התמה של האלבום: התעוררות. "התעוררות נעורים, אבל לאו דווקא כזאת שקשורה לגיל", הוא הסביר בריאיון, "אלא יותר קשורה לדרך שבה אתה יכול לחוות את ההתעוררות הזאת בכל שלב בחייך. לי זה קרה בשנות השלושים שלי. עברתי בין ערים וכל מיני דברים בחיים שלי השתנו, וכשהתיישבנו לכתוב את האלבום הזה הרגשנו שאנחנו כבר לא אותם אנשים, או אותה הלהקה... היינו בשלב של תשוקה לחיים - כשאתה אוהב את המקום שאתה גר בו, ואתה אוהב את מי שאתה גר איתו - וכל מה שרציתי זה להיות מסוגל לזקק את זה לאנשים בתקווה שהם ירגישו כמו שאני הרגשתי כשקראתי את המילים של ג'ויס".

אז האם זה אלבום של ג'פנדרוידס האופוריים? גם, אבל לא רק. אני מזהה בו עוד תמה: הדיסוננס בין הגיל לנפש. המאבק המר שבין להתיישב ולהכות שורשים לבין להמשיך לנדוד מהרפתקה להרפתקה ולטרוף את העולם. רובנו המוחלט מוותרים על האפשרות השניה, כי החיים עצמם וכו', אבל קינג ופראוז מתעסקים הרבה בפער הזה, ודרכם אנחנו נמצאים איתם - להקת רוקנרול מצליחה שחבקה עולם באינטנסיביות - בדרכים, באוטוסטרדות, באוטובוסים, במטוסים, בברים - הרבה ברים יש באלבום הזה, בחדרי המלון הלפעמים בודדים והלפעמים ממש לא. דרכם אתה חי את ההזדמנות וחש את הגעגוע. ודרך המוזיקה שלהם קצת משקר לעצמך שאולי בעצם לא הרמת ידיים.

מוזיקלית, ג'פנדרוידס הם עדיין גאראג' פאנק עם לב פופ. עדיין קשה להאמין שגיטרה אחת וסט תופים עושים את כל הרעש הזה בגפם, אבל הם גם עושים כאן צעד למיינסטרים. זה לא רדיו-פרנדלי, אבל יהיו לא מעט סדרות אמריקאיות שינגסו את שיניהן בשירים האלה. עובר ב-"Near To The Wild Heart Of Life" חוט דקיק של דת' קאב פור קיוטי והנשיונל ופרייטנד ראביט ו-R.E.M, יש נגיעות אלקטרוניות, ויש שיר נפלא של שבע דקות בשם "Arc of Bar" שהם היו רוצים שיהיה ה-"Sympathy for the Devil" שלהם. השיר "I'm Sorry (For Not Finding you Sooner)" מתחיל כמו "בטי דיוויס אייז", יש קלידים, ואפילו - תחזיקו חזק - יש קצת בס. ולהבדיל מהאלבומים הקודמים שלהם, שבהם הם עשו את הכל לבד, הפעם ג'פנדרוידס גייסו לטובת המיקסים את פיטר קאטיס, שעזר בעבר לנשיונל ולאינטרפול ועכשיו גם להם להישמע סינמטיים.

כמו בעבר, האלבום כולל שמונה שירים - הנימוק שלהם הוא שהאלבומים הקלאסיים שהם הכי אוהבים כוללים שמונה שירים, מ-"Born to Run" דרך "Horses" ועד "Master of Puppets" - והוא לא ארוך מדי - 37 דקות. חשוב לומר: הוא לא "Celebration Rock". הוא לא משחק בליגה של האלבום החד פעמי ההוא. הוא אפילו קצת זחוח מדי לפעמים. אבל מה שחשוב זה שג'פנדרוידס שוב איתנו, על הרוקנרול הבומבסטי במתכוון שלהם, המנונים לבני 20 ולבני 30 ולבני 40 שעדיין חושבים שהם בני 20. זאת מוזיקה שמזכירה לך שאתה חי ושיש לך בשביל מה לחיות. אהבה, משפחה, חברים. ואחרי שנה שבה המוות מלך, זה הרבה.

Priests - JJ

יתכן שפריסטס יטענו שג'פנדרוידס נאיבים מדי, שלא לומר טומנים ראשם בחול דקדנטי, ושאין אופציה בימים טרופים אלה לעשות מוזיקה שאינה פוליטית. אני לא זורם עם הטענה הזאת, אבל מי שרוצה רוקנרול מאד פוליטי ימצא את מבוקשו ב-"Nothing Feels Natural,, הבכורה של הרביעייה הנשית (מינוס גבר אחד) המצוינת הזאת, שחולקת מהשבוע את העיר שלה עם הנשיא טראמפ. אין לי סבלנות לכל מה שהן עושות, אבל האלבום הזה הוא תזכורת למטרה הראשונית והבסיסית של פאנק: מחאה נגד כל מה שאתה חושב שדפוק בעולם ובחיים שלך. "כלום לא מרגיש טבעי" הוא יצירה חשובה, חוצת ז'אנרים, והוא גם מציג לעולם זמרת שכדאי לסמן: קאטי אליס גריר.

ריאן אדאמס - Doomsday

"Prisoner", האלבום החדש של ריאן אדאמס יוצא רשמית רק באמצע החודש הבא, אבל כבר מסתובב שם בחוץ, ועוד ידובר בו רבות, גם כאן. עד אז, הנה שיר שלישי מתוכו, ואחרי "להיות בלעדייך" ו"האם את עדיין אוהבת אותי" מגיע "יום הדין". לב שבור לרסיסים ואווירת אייטיז. אתם מבינים את הכיוון.

פיינגרוב - Elsewhere

הלהקה החדשה שהכי אהבתי ב-2016 מלווה ותלווה אותי גם ב-2017, ואם עוד לא ביליתם עם אלבום הבכורה שלה, "Cardinal", אתם מפסידים בגדול. השבוע הם הוציאו אלבום בהופעה, ואפשר להוריד אותו בעד כל סכום שתרצו, שאותו הלהקה תתרום לצדקה, או רק להקשיב.

לוס קמפסינוס - 5 Flucloxacillin

הוולשים האהובים חוזרים בחודש הבא עם אלבום חדש, "Sick Scenes" שמו, והנה שיר מעולה מתוכו. אם שאלתם, פלוקלוקסאסילין זו אנטיביוטיקה.

סורוריטי נויז - No Halo

את ההרכב הזה מקונטיקט גיליתי במקרה בשנה שעברה, והפאנק האימואי שלו כבש אותי. השיר המעולה הזה קצר מדי, אבל הוא מבטיח רבות בכל מה שקשור לאלבום שממנו הוא לקוח ושייצא במרץ - "You're Not As ___________ As You Think".

מודרן בייסבול - This Song Is Gonna Buy Brendan Lukens a New Pair of Socks

שיר ממש חמוד של ההרכב מפילדלפיה, והפאנק-פופ הזה בהחלט אמור לארגן לזמר ברנדן לוקנס גרביים חדשים.

קאבר אחד בשבוע

פינה חדשה וככל הנראה מתבקשת. מתחילים עם ג'וליה ג'קלין האוסטרלית עושה את "Someday" של הסטרוקס ועושה מהשיר המושלם משהו אחר ומהמם לגמרי.

פצצה מהעבר

בשבת הלכתי עם הילדים למסיבת אחר צהריים מיוחדת במועדון הבלוק. הווליום היה קצת יותר נמוך, אבל בגדול זה היה הדבר האמיתי: החושך, המוזיקה, האורות המרצדים, מכונת העשן, ריח הרדבול וודקה. התחושה הייתה מוזרה, אין דרך אחרת לתאר את זה. הילדים זרמו פלוס, אני רק חשבתי על השיר הזה של הסטריטס תוך כדי שאני מאבד אוריינטציה ותפקוד הורי.