נושאים חמים

מציאות אלטרנטיבית: הריאליטי גוסס בכל העולם, חוץ מבישראל

כולנו מרגישים את זה: המיאוס מהטריקים הזולים, מהמיחזור של דמויות שחוקות וטאלנטים מעייפים, מהאופן שבו זכייניות הטלוויזיה מזלזלות בנו הצופים. אז איך זה שבכל העולם כבר מזמן התקדמו, ורק אנחנו עדיין ממשיכים לקבל מודחים "בהרבה אהבה"?

יח"צ

2001 היתה השנה בה הייאוש הקיומי אמור היה להתרכז ב"החפרפרת", תוכנית הריאליטי המקומית הראשונה שכפתה עלינו סדרי עולם חדשים: עשרה מתמודדים, מנחה ומשהו שנקרא "הדחה". עברו 16 שנים ורמיסות של חזונות אמנותיים, והעתיד שלכאורה נמצא תחת רגולציה פרש את לוח השידורים של 2017, גרסת הזכייניות "קשת" ו"רשת": יום א' - "האח הגדול", יום ב' – "האח הגדול", יום ג' -"הכוכב הבא" ו"האח הגדול", יום ד' - "דה ווייס", יום ה' - "מהפכה במטבח", יום ש' - "דה ווייס". תחברו אלף שעות זמן אוויר עם צורך עמוק לשקוע לתוך ספה וקיבלתם רייטינג גבוה עם תנודות מינימליות. לכאורה מדובר בדיל אוטופי לכל הצדדים; הם סופרים מזומנים ואנחנו בוהים באנשים שהתנדבו לחיות בלי סמארטפונים. אבל מה קורה כשהריאליזם המלאכותי הופך לחומר הכי עייף בטלוויזיה?

תוחלת החיים של תוכניות המציאות עדיין לא לגמרי ידועה, אפילו לא במולדת האמריקנית שמחזיקה במרבית זכויות היוצרים. ב-1973 שידר ערוץ PBS את הריאליטי הראשון, "משפחה אמריקנית", שהתמודד עם נושאים בוערים של העידן המודרני כמו הומוסקסואליות וגירושים. ב-1992 שידרה MTV את "העולם האמיתי", שהייתה עיבוד גרנדיוזי ל"האח הגדול" ההולנדי ובמידה רבה שינתה את החוקים של תעשיית הטלוויזיה הצעירה יחסית. ההסבר להצלחה טמון לפני הכל בקונספט פשוט שלא דרש משאבים יקרים מדי: ליהוק של מתחרים "אותנטיים" שיסומנו כגיבורים וכנבלים, הצבעות, הדחות, חבר שופטים ותא וידויים פרוץ שיציג את התהליך הפסיכולוגי שעוברים בני אדם בתנאים מוכתבים. אם מוסיפים לכל זה הרס, מין בחללים מתועדים וספירה לאחור – מתגלה לא רק "אמת גדולה", אלא גם סנאף שאפשר לדבר עליו עם מכרים.

טריילר לעונה הראשונה של "העולם האמיתי"

The Real World (Season 1) from Hoosick Falls Productions on Vimeo.

מאז ועד היום, הריאליטי שגרף אחוזי צפייה חלומיים, חלחל לכל עולם תוכן אפשרי. וכדי להיות חלק מהחברה במאה ה-21 צריך לעמוד צריך לעמוד בדרישת אימוץ הרטוריקה הפשטנית שלו; "תהליך", "מסע", "אמת" ו"אותנטיות" הם ארבעת היסודות שהושתלו בתת מודע של הצופה הממוצע, דבר שהביא אפילו תוכניות תחקיר ואקטואליה להשתמש בהם כפונקציה העיקרית של השיטה. על ברכי הריאליטי גדלו שכבות של זומבים, כשדור ה-Y הפך את ההתמכרות לתופעה פתולוגית (מ"פרויקט Y", דרך "הדוגמניות" ועד ל"משפחת קרדשיאן"). הפורמט אמנם מזוהה עם ריקבון ולכאורה צריך לעבור דה-לגיטימציה, אבל במקביל תמיד אפשר לטעון לניסוי פסיכולוגי-סוציולוגי חסר תקדים.

הבעיה הגדולה היא המציאות. המציאות הממשית. זאת ששוחקת, שיש בה יצרים מודחקים ושעמום כרוני. המציאות שמה רגל לריאליטי באופן הכי אירוני. זה התחיל מדעיכה מרומזת, כשלא הצלחנו לזכור מי זכה בגמר וגם לא ממש עניין אותנו לקרוא על הפוסט-טראומה של המודחים. זה התגלגל לפסיביות-אגרסיביות; כשהפסקנו לבזבז שקלים על הצבעות ל-2020 והתחלנו לסלוד מדמויות גנריות. וכמו כרוניקה של מוות ידוע מראש, זה נגמר בבוז מופגן; כשערערנו את היציבות הבלתי מתפשרת של הרייטינג.

כבר 12 עונות ולא רואים את הסוף: משפחת קרדשיאן

אלא שלכל בעיה נמצא פתרון ערמומי יותר או פחות: לא מצביעים למתמודדים כי משעמם? נכניס חדשים. המתמודדים החדשים הם הליהוק הכי גרוע בתולדות הטלוויזיה? נתבל עם VIP. אף אחד לא מכיר את ה-VIP? נפרק את אלה שבבית עם חבילות בריח אמא. נמאס לשמוע סיפורים קורעי לב על מחלות סופניות? נקצר ונביא את רותם סלע שתיתן איזו דאחקה. הקהל הבוגר עבר לנטפליקס? הנה סטטיק בשביל הצעירים. האנטגוניסט אביב גפן צריך לרמוס מישהו? נזמן את מירי מסיקה. הפנים של הטאלנט שלנו נפלו לרצפה? ניתן לו קרדיט של מפיק. אין סקס? אלימות? מיזוגניה? נגייס חרמן עם עצבים רופפים ואת המרצה למגדר, וכן הלאה.

וכשסל הטריקים המשומשים התרוקן לחלוטין, הגיעה גם תגובת נגד חריפה. סדרות כמו "Unreal" לכדו את כל מה שקודר בתעשיית הריאליטי. "הגרדיאן" הכריז על פשיטת רגל במאמר שבז להימרחות הז'אנר והתסיס ב"זה נראה מטופש לראות ריאליטי שמשוחק גרוע, בזמן שיש כל כך הרבה סדרות מתוסרטות מדהימות". נטפליקס סחפה את השוק והפכה את הבינג' לגילטי פלז'ר החם של הרגע. ויותר מהכל, טבלאות הרייטינג נפגעו אנושות (ב-2003 "אמריקן איידול" נצפתה על ידי 38 מיליון צופים. העונות האחרונות מגרדות בקושי את ה-7 מיליון).

UnREAL (יח"צ)
כשכל הטריקים המשומשים התרוקנו, הגיע גם תגובת הנגד. מתוך "UnREAL" (צילום: יח"צ)

בהרבה מובנים תוכניות המציאות שייכות לחדר המתים. זה נכון שהיסטורית הן עדיין המתגמל המסחרי הגדול ביותר של שוק הטלוויזיה ושתמיד יהיה בהן מענה לצרכים מושחתים – אבל חצינו את השלב בו זה הספיק. זה לא הן, זה אנחנו שכבר לא רוצים לראות אודישנים, הדחות ומין יבש מתחת לשמיכה. מה שהיה פעם סך כל הפנטזיות, הפך למטוגן שנטבל בשמן עמוק יותר מדי פעמים. בשוק העולמי יודעים את זה, גם כאן – כנראה – יודעים שהעידן הזה תם. השאלה היא מדוע המנצחות הגדולות "רשת" ו"קשת" – שניזונות מרייטינג שהוא אך ורק תוצר לוואי של מחסור באלטרנטיבה – לא מואשמות ברשלנות, בארכאיות ובזלזול בקהל.

הטלוויזיה המתוסרטת החדשה לא בהכרח נושאת מטענים של אג'נדה שמותאמים דווקא לפלח צופים מסוים, אלא מביאה איתה פאן – והתגמול הוא כמויות עצומות של הייפ, גיפים, טראפיק וקהל זומבים מסוג חדש. ואם חברות הכבלים כבר מייצרות אלטרנטיבה ומסתמנות כמובילות השוק המקומי - אז איפה לעזאזל נמצא אלוהי הטלוויזיה המסחרית, ולמה ימי ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי ושבת שלו עדיין נראים כמו הפיהוק הכי ארוך בעולם?

האח הגדול (צילום מסך)
ורק בישראל ממשיכים לזלזל בצופים. מתוך "האח הגדול" (צילום מסך)