נושאים חמים

קראו את הפרק הראשון של "לבי וחורים שחורים אחרים"

"לבי וחורים שחורים אחרים" מאת יסמין ורגה מספר על נערה שנמצאת בדיכאון ומחפשת מישהו שיתאבד איתה.משאלתה מתגשמת כשהיא מאתרת אתר שמשדך בין אנשים שרוצים לסיים את חייהם ביחד, אלא שאז היא מתאהבת במפתיע

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
חיפוש ונושא: לבי וחורים שחורים אחרים (יח"צ)
"לבי וחורים שחורים אחרים" (צילום: יח"צ)

יום שלישי, 12 במרץ
עוד 26 יום

במוזיקה, בייחוד במוזיקה קלאסית, ובעיקר ברקוויאם של מוצרט ברה מינור, יש אנרגיה קינטית. אם מקשיבים בתשומת לב מספקת אפשר לשמוע את קשת הכינור רוטטת מעל המיתרים, מוכנה להצית את הצלילים. לעורר אותם לפעולה. וברגע שהצלילים כבר באוויר הם מתנגשים זה בזה. הם מתיזים ניצוצות. הם מתפרצים.

אני מבלה הרבה זמן בתהייה איך מרגישים כשמתים. איך המוות נשמע. אם אני אתפרץ כמו הצלילים ההם, אפלוט זעקות כאב אחרונות ואז אשתתק לנצח. או שאולי אהפוך לרעש סטטי ערפילי שבקושי נמצא שם, אלא אם מאמצים את האוזניים.

ואלמלא פנטזתי כבר על המוות, המשרה שלי במוקד הטלפוני ב"טאקר פתרונות שיווק" בהחלט היתה עושה את העבודה. למזלם הם פטורים מהאחריות המשפטית מאחר שיש לי מה שנקרא מצב רפואי קיים.

"טאקר פתרונות שיווק" היא חברת טלמרקטינג השוכנת במרתף של מרכז קניות עלוב, ואני העובדת היחידה שלהם שלא היתה בין החיים לחזות בנפילתה של האימפריה הרומית. כמה וכמה שולחנות פלסטיק אפורים, שככל הנראה נרכשו בהנחת כמות בקוסטקו, מסודרים בשורות, ולכל אחד יש טלפון ומחשב. המקום כולו מצחין מעובש וקפה שרוף.
כרגע אנחנו מנהלים סקר בשביל חברת נופשוני גן עדן. הם רוצים לדעת מה אנשים מעריכים יותר בחופשה – את איכות האוכל והמשקאות או את איכות חדרי המלון. אני מחייגת למספר הבא ברשימה שלי: גברת אֵלֵנָה ג'ורג' שגרה ברחוב מָאלְבֶּרִי.

"הלו?" קול צורמני עונה לטלפון.
"שלום, גברת ג'ורג'. קוראים לי אָזֵל ואני מתקשרת מ'טאקר פתרונות שיווק' בשם חברת נופשוני גן עדן. יש לך זמן לענות לכמה שאלות?" חסרה לי האינטונציה החדגונית שמאפיינת את רוב עמיתי לעבודה. אני לא בדיוק העובדת המצטיינת של טאקר.
"אמרתי לכם להפסיק להתקשר למספר הזה," אומרת גברת ג'ורג' ומנתקת לי בפרצוף.

את יכולה לברוח, אבל את לא יכולה להסתתר, גברת ג'ורג'. אני כותבת הערה ביומן השיחות שלי. עושה רושם שהיא לא מעוניינת בזכאות ליחידת נופש בבעלות משותפת לשבועיים בשנה בהוואי. מצטערת, נופשוני גן עדן.

אני לא מסוגלת לעשות יותר משיחת טלפון אחת בלי לעשות הפסקה, אז אני מפנה את פני למחשב. הצ'ופר היחיד בעבודה שלי הוא הגישה הבלתי-מוגבלת לאינטרנט. אני מקליקה פעמיים על הדפדפן ומתחברת שוב ל"מעברים חלקים" – האתר החביב עלי ברגע זה.

"אייזל," מר פלמר, המפקח שלי, מתרגז ושוגה בהגיית שמי כמו תמיד. אומרים את זה אָ-זֵל ולא אַיי-זָל, אבל לא אכפת לו. "כמה פעמים אני צריך להגיד לך להפסיק לשחק במחשב?" הוא מחווה לעבר יומן השיחות שלי. "נשארו לך עוד הרבה מספרי טלפון."

מר פלמר הוא מסוג האנשים שהיה יכול לשנות לגמרי את החיים שלו אילו רק היה הולך פעם אחת לסַפָּר אחר. יש לו תספורת קסדה, מהסוג שלרוב מאפיין תלמידי כיתה ו' צנומים וגמלוניים. אני רוצה לומר לו ששיער קצוץ יכול ממש להבליט לו את קו הלסת, אבל אני מניחה שהוא די מרוצה מגברת פלמר כך שלא בוער לו להמציא את עצמו מחדש. לא ולא, מר פלמר לא סובל ממשבר אמצע החיים.

אני שונאת להודות בזה, אבל אני קצת מקנאה במר פלמר. אותו לפחות היה אפשר לתקן אם הוא היה רוצה. כמה קיצוצי מספריים והוא יהיה כמו חדש. אותי אין שום דבר שיכול לתקן.
"מה?" אומר מר פלמר כשהוא תופס אותי נועצת בו מבטים.
"יש לך שיער יפה." אני מסתובבת בכיסאי. אני מניחה ששיקרתי, יש בעבודה שלי שני צ'ופרים: אינטרנט חינם ויוצא לי לשבת על כיסא מסתובב.

"הא?" הוא רוטן.
"יש לך שיער יפה," אני אומרת שוב. "חשבת פעם לשנות תספורת?"
"את יודעת, לקחתי סיכון כשקיבלתי אותך לעבודה." הוא מנופף באצבעו הקמוטה ליד פרצופי. "כולם כאן אמרו לי שאת צרה צרורה. בגלל אב..." קולו מתפוגג והוא מסב את המבט.

בגלל אבא שלך, אני משלימה את המשפט שלו בראשי. הפה שלי מתמלא בטעם מתכתי מלוח שלמדתי לזהות כטעמה של תחושת ההשפלה. אפשר לחלק בקלות את החיים שלי לשתי תקופות: לפני שאבא שלי הגיע לדיווחים של חדשות הלילה ואחרי. לרגע אני מרשה לעצמי לדמיין איך השיחה הזאת היתה נשמעת אילו אבא שלי לא היה אבא שלי. מר פלמר בטח לא היה מדבר אלי כאילו אני כלב אשפתות שבוזז את פח האשפה שלו. אני רוצה להאמין שהיה לו יותר טקט, אבל אף אחד כבר לא מבזבז עוד את הטקט שלו עלי. אבל אז זה מכה בי, המחשבה שאני מנסה לדחוק החוצה מהראש. בתוך תוכך לא היית מרגישה אחרת.

אני טומנת את סנטרי בחזה בניסיון לנער ממני את המחשבה הזאת. "סליחה, מר פלמר. אני כבר מטפלת בזה."
מר פלמר לא אומר דבר, הוא מרים את מבטו אל שלוש הכרזות הענקיות המבריקות שנתלו לאחרונה על הקיר האחורי במשרד. בכל אחת מהן רואים את בריאן ג'קסון מפגין פוזה כלשהי – זרועות שלובות על חזהו, זרועות מונפות מעל ראשו בתנועת ניצחון, זרועות צמודות לגופו באמצע ריצה. ערכו אותו בפוטושופ כדי שהעור שלו ייראה מושלם, אבל לא היה כל צורך לשנות את שערו הבלונדיני או את עיניו הכחולות הבורקות. ומאחר שחלפתי על פניו במסדרונות בית הספר אני יודעת ששרירי השוקיים שלו הם אכן כאלה גדולים. בתחתית כל כרזה ענקית שכזאת מודפסות באותיות דפוס אדומות מודגשות המילים: נולד וגדל בלֶנְגְסְטוֹן, קנטקי, משתתף באולימפיאדה.

בכרזה לא כתוב שום דבר על הנער הראשון מלנגסטון שכמעט הגיע לאולימפיאדה. אני צופה במר פלמר סוקר את הכרזה ויודעת שהוא חושב על הנער ההוא – הנער הראשון. כמעט כל מי שרואה את מצחו המיוזע של בריאן ג'קסון ואת שרירי השוקיים המשורגים שלו לא יכול שלא לחשוב על טימותי ג'קסון, אחיו הבוגר של בריאן. וכל מי שרואה את הכרזה ואז רואה אותי בטוח יחשוב על טימותי ג'קסון.

לבסוף מר פלמר מתיק את עיניו מהכרזה ומסתובב בחזרה אלי. אבל הוא לא מסוגל להיישיר אלי מבט. הוא נועץ את מבטו בנקודה כלשהי מעל ראשי ומכחכח בגרונו. "תקשיבי, אַייזָל. אולי עדיף שלא תבואי מחר לעבודה. למה שלא תיקחי לך יום חופש?"

אני נועצת את מרפקי לתוך השולחן, משתוקקת להתמוסס לתוך הפלסטיק האפור, אל תוך תערובת סינתטית וחסרת רגשות של פולימרים. אני מרגישה איך העור שלי מתחיל להיפצע תחת משקל גופי ומהמהמת לי חרש את הטוקטה ופוגה ברה מינור של באך. מוחי מתמלא בצלילי עוגב אפלים וכבדים ואני רואה בעיני רוחי את קלידי העוגב מתארגנים לכדי צורת סולם שמוביל למקום ריק ושלֵו. הרחק מטאקר, הרחק ממר פלמר, הרחק מכולם ומהכול.

עושה רושם שמר פלמר מפרש בטעות את שתיקתי כבלבול, ולא כתחושת השפלה גמורה ומוחלטת. הוא שולח את ידיו קדימה ומנער אותן כאילו הרגע שטף אותן. אני מעוררת את התחושה הזאת ברוב האנשים – את החשק העז לשטוף טוב-טוב את הידיים. "כפי שאת יודעת בוודאי, מחר נתקשר לאנשים בשם העיר לנגסטון כדי לנסות להעלות את רמת הנוכחות בעצרת התמיכה לכבוד בריאן ג'קסון בשבת." קולו של מר פלמר רועד קמעה והוא מגניב הצצה חטופה נוספת בכרזה, כאילו הארשת הספורטיבית המרוכזת של בריאן ג'קסון עשויה לסייע לו לאזור את האומץ להמשיך בדבריו.

הקסם של בריאן כנראה דבק במר פלמר כי הוא מוצא שוב את קולו. "בריאן מגיע הביתה לסוף השבוע ממחנה אימונים והעיר רוצה לערוך לו קבלת פנים חמה מכולם. אני אמנם יודע שהיית רוצה לעזור, אבל אני חושש שחלק מהלקוחות שלנו ירגישו לא בנוח אם את תהיי זאת שמזמינה אותם לעצרת התמיכה כי, טוב, כי אבא שלך ו..." הוא מנמיך את קולו וממשיך לדבר, אבל נשמע מגומגם ואני לא ממש מבינה מה הוא אומר. זאת מעין תערובת של התנצלות, הסבר והאשמה.

אני מנסה לא לצחוק. במקום להתמקד באבסורדיות של איך זה שאני עד כדי כך מעוררת דחייה שאני לא יכולה אפילו לשמש בתור טלפנית טלמרקטינג, אני בוחרת להתמקד בבחירת המילים של מר פלמר שהשתמש במילה "לקוחות". נראה לי שהאנשים שאנחנו מטרידים בטלפון על בסיס יומי רואים עצמם כקורבנות יותר מאשר כלקוחות. והודות לאבא שלי, אני די טובה בלעורר בכולם תחושה של קורבנות פוטנציאליים.

סמוק פנים ונבוך מר פלמר מתרחק משולחני ומתחיל לעבור בין שאר טורי השולחנות. הוא מבקש ממארי להפסיק ללעוס מסטיק ומפציר בטומי להפסיק בבקשה למרוח שומן של המבורגרים על פני המקלדת.

ברגע שמר פלמר נמצא במרחק בטוח מהשולחן שלי, אני נכנסת שוב לדף של "מעברים חלקים". במונחים פשוטים ביותר "מעברים חלקים" הוא אתר המיועד לאנשים שרוצים למות. יש המון אתרים כאלה באינטרנט. חלק מהם מפונפנים יותר, אחרים מיועדים לקבוצות מצומצמות יותר של אנשים שמעדיפים שיטה מסוימת, כמו נגיד חֶנק, או שהם מיועדים לסוג מסוים של אנשים, כמו ספורטאים פצועים ומדוכאים או איזה קשקוש אחר. עוד לא מצאתי אתר שמוקדש לבנות הלא-רצויות של פושעים פסיכוטיים, אז לעת עתה "מעברים חלקים" הוא המקום בשבילי.

הדף של "מעברים חלקים" הוא פשוט, בלי עבודת HTML נוצצת או מתייפייפת. הוא שחור-לבן. קלאסי. כלומר אם אפשר להגיד על אתר שמוקדש להתאבדות שהוא קלאסי. יש לוחות מודעות ופורומים, ובעיקר בהם אני מסתכלת. בזמן האחרון התחלתי להתעניין ממש במדור מסוים באתר שנקרא "שותפים להתאבדות".

הבעיה בהתאבדות, שרוב האנשים אינם ערים לה, היא שממש קשה לבצע אותה בפועל. אני יודעת, אני יודעת. אנשים מקשקשים תמיד על זה ש"התאבדות היא המוצא של הפחדנים". ואני מניחה שזה נכון – כלומר, אני באמת מוותרת, נכנעת. בורחת מהחור השחור של העתיד, מונעת מעצמי להתבגר ולהיהפך לאדם שאני מפחדת להיות. אבל זה שזה מעשה פחדני לא אומר שזה קל לביצוע.

העניין הוא שאני חוששת שיצר השימור העצמי שלי גדול מדי. זה כאילו המוח המדוכא שלי והגוף המאוד-מאוד חי שלי נמצאים במאבק מתמיד. אני חוששת שהגוף שלי ינצח ברגע האחרון בעזרת איזה דחף דפוק ואז יֵצא שעשיתי רק חצי-עבודה.

אין דבר שמפחיד אותי יותר מניסיון התאבדות כושל. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לגמור בכיסא גלגלים, אוכלת מזון מרוסק, תחת עינה הפקוחה עשרים וארבע שעות ביממה של איזו אחות חצופה בעלת אובססיה לא-כל-כך-סודית לתוכניות מציאות נדושות בטלוויזיה.

זאת הסיבה שאני בודקת את המדור הזה של "שותפים להתאבדות". אני מניחה שהאופן שבו זה עובד הוא שאתה מוצא איזה בנאדם פתטי אחר, שגר לא רחוק ממך, ואתה מתכנן יחד איתו את תוכנית היציאה שלך. זה מין סוג של לחץ חברתי להתאבדות, וממה שאני מצליחה להתרשם – זה די יעיל. אני נרשמת.

אני קוראת חלק מהפוסטים. אף אחד מהם לא מתאים לי. או שהם גרים רחוק מדי (למה כל כך הרבה אנשים בקליפורניה רוצים לפוצץ לעצמם את המוח? החיים ליד האוקיינוס לא אמורים לגרום לך אושר?) או שהם לא מתאימים לי מבחינה דמוגרפית (אני ממש לא רוצה להסתבך עם איזה בנאדם מבוגר שיש לו בעיות בחיי הנישואים – לא מתאים לי עקרות בית לחוצות עם ילדים).

אני שוקלת לפרסם מודעה משלי, אבל אני לא בטוחה מה לכתוב בדיוק. חוץ מזה, אין דבר עצוב יותר מלנסות למצוא שותף להתאבדות ולהידחות. אני מציצה מעבר לכתפי ורואה שמר פלמר נמצא במרחק כמה טורים ממני. הוא מעסה את כתפיה של טינה בארט. הוא תמיד מעסה את כתפיה של טינה בארט. אולי הוא לא כזה מאושר עם גברת פלמר כפי שחשבתי.

מר פלמר תופס אותי נועצת בו עיניים ומניד בראשו. אני מבזיקה אליו את הפרצוף הכי מתוק שלי ומרימה את השפופרת כדי להתקשר למספר הבא ביומן השיחות שלי: סמואל פורטר שגר בגַלְוֶוסְטוֹן לֵיין.

בעודי מאזינה לצליל החיוג המוכר של הטלפון, אני שומעת צפצוף מהמחשב שלי. לעזאזל. אני תמיד שוכחת להשתיק את הווליום.

לאורה, הגברת בגיל העמידה שעובדת לצדי ותמיד מורחת שפתון בוהק מדי שלא הולם את עור פניה הצהבהב, זוקפת לעומתי את הגבות.

אני מושכת בכתפי. "אני חושבת שהתוכנה מתעדכנת," אני ממלמלת אליה.

היא מגלגלת אלי עיניים. לאורה, כך מתברר, היא גלאי בולשיט אנושי.

מר סמואל פורטר לא עונה לטלפון. כנראה אין לו דחף שאינו בר-כיבוש ללגום פינה קולדה. אני מנתקת את השיחה וחוזרת לדף של "מעברים חלקים". עושה רושם שמקור הצפצוף הוא בפוסט חדש שמישהו העלה בפורום של "שותפים להתאבדות". הכותרת היא "7 באפריל". אני פותחת את הפוסט:

אני מודה שנהגתי לחשוב שזה טיפשי. כל הרעיון בלהרוג את עצמי הוא שאהיה לבד לנצח כך שמעולם לא הבנתי למה שארצה לעשות את זה עם מישהו אחר. אבל זה השתנה. אני לחוץ מזה שברגע האחרון אשתפן או משהו. יש עוד דברים, אבל עדיף שלא אכנס לזה כאן.
יש לי רק כמה דרישות. דבר ראשון, אני לא רוצה לעשות את זה עם מישהו שיש לו ילדים. החרא הזה כבד לי מדי. דבר שני, אסור שתגור במרחק של יותר משעה ממני. ברור לי שזה עלול להיות מסובך כי הבית שלי נמצא באמצע שום מקום, אבל בינתיים הדרישה הזאת רלוונטית. ודבר שלישי, אנחנו חייבים לעשות את זה בשבעה באפריל. התאריך הזה לא נתון למשא ומתן. למידע נוסף שלחו לי הודעה.
- פְרוֹזֶןרוֹבּוֹט

אני בודקת את הפרטים האישיים של פרוזןרובוט ומנסה לא לשפוט את שם המסך הזה. אבל, פרוזןרובוט, ברצינות? אני מבינה את זה שכל מי שנמצא באתר הזה הוא טיפ-טיפה, אוקיי, מאוד-מאוד רגשני, אבל בכל זאת. קצת כבוד עצמי.
מתברר שפרוזןרובוט זה בחור. הוא בן שבע-עשרה, מבוגר ממני בשנה אחת בלבד. זה טוב. אה, והוא מוויליס, קנטקי – שזה בערך רבע שעה מפה.

נחשול מטלטל חולף בעצמותי ואני נזכרת במעורפל שזה מה שמרגישים כשמתרגשים. התזמון של פרוזןרובוט מושלם. אולי, לראשונה בחיי, יש לי מזל. היקום בטח שולח לי סימן – אם הפעם היחידה שיש לי מזל היא כשאני מתכננת את ההתאבדות שלי, זה בהחלט סימן שהגיע הזמן להסתלק.
אני קוראת שוב את ההודעה. שבעה באפריל מתאים לי. התאריך היום הוא שנים-עשר במרץ. ייתכן שאוכל לשרוד עוד חודש בערך, אם כי לאחרונה נדמה לי שכל יום נמשך כמו נצח.
"אַייזָל," מר פלמר אומר שוב.

"מה?" אני אומרת, אבל לא באמת מתייחסת.
הוא ניגש ונעמד מאחורי, ואז מקיש על צג המחשב שלי. אני מנסה להקטין את החלון. "תשמעי, לא אכפת לי מה את עושה בזמנך החופשי, אבל אל תביאי את זה לעבודה. הבנת?" קולו שוקע כמו כרית של כורסה ישנה. הייתי מרחמת על מר פלמר לו רק נותרו לי רחמים כלשהם בשביל מישהו מלבדי.

אני אקח סיכון ואנחש שמר פלמר לא מכיר את "מעברים חלקים". הוא בטח חושב שאני מסתכלת באתר של להקת רוק כבד או משהו כזה. מר פלמר לא היה משער בנפשו שאני בכלל אוהבת מוזיקה שקטה ואינסטרומנטלית. ההורים שלו לא לימדו אותו לא ללכת שולל אחרי סטריאוטיפים? זה שאני ילדה בת שש-עשרה עם שיער מקורזל פרוע, שלובשת כל יום חולצות פסים כהות, לא אומר שאני לא מסוגלת להעריך סולו כינור יפה או קונצ'רטו אלגנטי לפסנתר.

ברגע שמר פלמר מתרחק אני שומעת את לאורה נושפת בבוז. "מה?" אני אומרת.
"אין לך אינטרנט בבית?" היא שואלת ומחמיצה אלי פנים. היא לוגמת מהקפה חינם, ושולי כוס הפלסטיק מוכתמים בשפתון בגון הדובדבן הנוראי שהיא מורחת.
"אין לך מכונת קפה בבית?"
היא מושכת בכתפיה, ובדיוק בשנייה שאני חושבת שהשיחה הסתיימה, היא אומרת, "עבודה זה לא המקום לחפש בו דייטים. את זה תעשי בזמנך הפנוי. את עוד תסבכי את כולנו בצרות."
"בסדר." אני משפילה מבט למקלדת שלי. אין טעם להסביר ללאורה שאני לא מחפשת דייטים, או לפחות לא מהסוג שהיא חושבת.
אני בוהה בפיסות קרקר הגבינה שתקועות במרווחים בין מקשי האותיות F ו-G, וזה הרגע שבו אני מחליטה – אני הולכת לענות לפוסט של פרוזןרובוט.
לו ולי יש דייט: שבעה באפריל.


"לבי וחורים שחורים אחרים" / יסמין ורגה. מאנגלית: סיגל גפן, הכורסא הוצאה לאור.