(בסרטון: הטריילר של "מכתבי אהבה של נזירה פורטוגלית")
אחד החששות הגדולים ביותר של זוגות בהתהוות הוא המפגש הבלתי נמנע עם משפחתו של הצד השני, לרוב בארוחה כלשהי. אירועים מסוג זה מספקים בדרך כלל קשת רחבה של תחושות שליליות דוגמת מתח, חרדה ובושה, וכל זה עוד לפני שהגעתם למנה העיקרית ולאלבומים עם התמונות המביכות מהילדות.
אוון, גיבור "Trash Fire", שיצא בסוף 2016 וזמין כעת לצפייה ביתית, מסתיר שלדים גרועים יותר בארונו. כילד היה אחראי לשריפה נוראית שקיפדה את חייהם של הוריו וגרמה לאחותו הקטנה לסבול מכוויות קשות. מיד לאחר האסון, הוא ניתק כל קשר עם אחותו, שעברה להתגורר עם סבתם, וכעת חי עם חברתו זה שלוש שנים, איזבל.
מערכת היחסים בין השניים, המאכלסת את חצי השעה הראשונה של הסרט, היא מן האיומות שניתן לדמיין. אוון (אדריאן גרנייה, "הפמליה") מתנהג כמו דושבאג על סטרואידים, והשניים מטיחים אחד בשני עלבונות מזעזעים שגורמים לצופה לתהות כיצד הם נמצאים ביחד שלוש שנים. אם לא די בכך, איזבל מגלה לו שהיא בהיריון ושאין לה כל כוונה לגדל אתו תינוק, אלא אם יבצע שינוי משמעותי בחייו.
הצעד הראשון בתוכנית שיקום היחסים הוא חידוש הקשר עם סבתו ואחותו. הזוג מגיע לביקור ואיזבל מגלה שיש סיבה טובה שבן זוגה תפס מרחק מהמשפחה. מתברר שהסבתא (מצד אמו) יכולה לזכות בזהב באולימפיאדת הנבזות, אם וכאשר אחת כזאת תתקיים. האחות, מצידה, מסתגרת בחדרה כבר שנים מחשש שמישהו יראה את פניה המעוותים.
הדינמיקה המשפחתית, הרעועה גם כך, מגיעה לשיא במהלך ארוחת צהריים רגועה. לאחר מספר עלבונות הדדיים, אומרת הסבתא לנכד: "הגיע הזמן שתכיר במציאות. אמא שלך זונה, אבא שלך אידיוט ואחותך תועבה". הסיבה היחידה שהזוג הצעיר לא בורח חזרה הביתה היא שאוון אכול רגשות אשם על התאונה ששרפה את אחותו ועל כך שנטש אותה, והוא חייב לקבל את סליחתה.
חציו הראשון של "Trash Fire" מתנהל כמו דרמת מערכת יחסים מתובלת בהומור שחור. הבמאי/תסריטאי ריצ'רד בייטס מראה כיצד תא משפחתי רקוב הוא מאפיין שעובר מדור לדור. לא נראה שיש איזו אג'נדה סוציו-אקונומית שעומדת מאחורי הטענה הזו, מאחר וגלריית הדמויות כולה שייכת למעמד הבינוני-גבוה הלבן.
ואיך כל זה קשור לאימה, אתם ודאי שואלים את עצמכם? ובכן, בחצי השעה האחרונה מקבל "Trash Fire" תפנית מקברית ביזארית ואלימה. השינוי באווירה לא מופרך ומתפתח בצורה אורגנית עם אווירת הייאוש והאובדן הממלאת את חייהם של גיבורי הסרט.
חסרונו הבולט של "Trash Fire" הוא ליהוקו של אדריאן גרנייה לתפקיד אוון. השחקן הצעיר מצליח לעצבן גם כשהוא מגלם דמויות מעוררות אמפתיה, כך שכל ניסיון להזדהות עמו כשהוא נמצא בנעליה של דמות נאלחת, נדון לכישלון. אך מעבר לכך, מדובר בסרט מהנה למדי שראוי להזדמנות.
מדהים כמה זוהמה יכולה להסתתר מאחורי כותר רומנטי ונאיבי למשמע כמו "מכתבי אהבה של נזירה פורטוגלית" מ-1977. הסרט, שיצא לאחרונה בפורמט בלו-ריי, מתבסס בחופשיות על רומן המכתבים "מכתבים של נזירה פורטוגלית" שראה אור באירופה של סוף המאה ה-17 והפך מיד לסנסציה. מעין "חמישים גוונים של אפור" של תקופת הבארוק.
הרומן כלל חמישה מכתבים שנכתבו על ידי הנזירה מריאנה אלקופוראדו למאהבה, אציל צרפתי. הספר פורסם באופן אנונימי ועד היום הדעות חלוקות אם נכתב על ידי נזירה בעלת שם זהה (שהייתה קיימת במציאות), או שלחילופין הוא פרי עטו של דיפלומט צרפתי זוטר, שהשם שלו נקשר לרומן בזכות מחקר שנערך בנושא בראשית המאה ה-20.
בזמן שקולנוענים מכובדים נמנעו מלעבד את הרומן למסך הגדול, הבמאי הספרדי הפורה והטראשי ג'ס (חזוס) פרנקו עט עליו כמוצא שלל רב. אופורטוניזם היא מילת המפתח בקריירה של הבמאי, שכללה יותר מ-200 סרטים ונמתחה על פני שישה עשורים. בשנות השבעים הוציא הוותיקן הודעה רשמית ובה הוכרז כי בנוסף אל לואיס בונואל, מדובר בקולנוען המסוכן ביותר לכנסייה הקתולית, מה שהוכיח שוב כי יש יחסי ציבור שאי אפשר לקנות בכסף.
גיבורת הסרט, מריה, מתגלה כנערה תמימה המתגוררת עם אמה בכפר קטן. היא מאוהבת בצעיר ומבטיחה להינשא לו כשלשניים ימלאו שמונה-עשרה. הדבר אינו מוצא חן בעיני האב ויסנטה הכומר המקומי, שמיד דואג לכך שהצעירה הסוררת תילקח למנזר, שם הנזירות ישיבו אותה לדרך הישר. הוא מרגיע את אמה של הנערה באומרו "אין לך מה לדאוג. אני הגבר היחידי שמורשה להסתובב באזור".
לא מפתיע לגלות שהמנזר הוא הכל מלבד בית האלוהים. מריה נאלצת לעבור בדיקת בתולים משפילה המתבצעת מול שאר התלמידות, ומיד לאחר מכן האב ויסנטה מענג עצמו בקולי קולות בתא הווידויים בזמן שהוא מכריח אותה לספר לו על חלומותיה הארוטיים. בסיומו של היום הראשון במנזר מתבקשת מריה ללבוש חזיית זרדים כעונש על "חטאי העבר" שלה - ולקינוח, כמו בכל סרט שני של הבמאי פרנקו, מנסות שתי תלמידות לצרף את מריה למשולש לסבי.
כל ניסיונותיה של מריה להימלט עולים בתוהו. גיבורת הסרט מגלה בדרך הקשה שמלבד עיסוק בפדופיליה, ראשי המנזר גם סוגדים לשטן ומענים בחורות אומללות בחסות מוסד האינקוויזיציה. אף שהסיכויים נגדה, היא לא מרפה וממשיכה למרוד במטרה להציל את חייה ולחשוף את הקנוניה.
באופן כמעט מעצבן, מצליח פרנקו לשייט בהצלחה יחסית בביב השופכין העלילתי של סרטו שלו עצמו. הצילום המוקפד והסטים המושקעים משווים לסרט איכות שבדרך כלל לא קיימת בהפקות מהסוג הזה. כמו כן, השחקן האוסטרי וויליאם ברגר, שכיכב באין ספור מערבוני ספגטי איטלקיים, מספק הופעה יעילה ביותר בתפקיד הכומר הרשע, ומדלג בלי למצמץ בין איפוק מטריד בסצנה אחת, לגרוטסקיות חולנית בסצנה הבאה.
כתב האישום הקולנועי של פרנקו נגד הממסד הקתולי היה יכול להילקח ברצינות יותר, אלמלא היה הבמאי אחד הטיפוסים הנאלחים והירודים מוסרית שהוציא הקולנוע האירופי. לתפקיד מריה הוא ליהק את השחקנית בת החמש-עשרה סוזן המינגווי, והמתין יותר משנתיים עד שתגיע לגיל החוקי כדי להפיץ את הסרט. לפחות אפשר להתנחם בעובדה שפרנקו לא גרר את השחקנית הצעירה לקריירת פורנו. את זה הוא שמר לאשתו, לינה רומיי, אותה ביים בעשרות סרטי הארד-קור לאורך יותר מעשרים שנה.
"מכתבי אהבה של נזירה פורטוגלית" הוא פיסת יורו-טראש שקשה לרצות לפרגן לה, אבל לעזאזל, היא עושה משהו נכון. למרות השימוש התכוף והבוטה במין, אין בסרט שום דבר סקסי או מחרמן. הקונטקסט הוא של נערה צעירה העושה כל שביכולתה להילחם במערכת משומנת וצבועה המנסה להחדיר בה אמונה באל, תוך שבפועל היא מראה לה את הצדדים המכוערים ביותר של טבע האדם.