נושאים חמים

החופרת חוזרת: ספרו השני של יונתן שגיב לא אחיד ברמתו

אחרי ספר ראשון שהציג בלש ישראלי בעל קול ייחודי ושונה, חוזר יונתן שגיב עם "דברים שהשתיקה יפה להם", ספר שני ממעלליו, ובו עליו להוכיח שהוא מסוגל לשמור על עניין גם מעבר להברקה. ההצלחה חלקית

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

לספרות העברית יש פטיש רב-גוני ועתיר התפתחויות לדמות הגבר המיוצג בה. סופריה ומשורריה – החל ב"אלטנוילד" לבנימין זאב הרצל, עבור בכתביהם של חיים נחמן ביאליק ושל יוסף חיים ברנר וכלה בעת הנוכחית עם דויד גרוסמן ואתגר קרת – משכו ומתחו את קלסתרו של היהודי לכאן ולכאן בתגובה לציווי הציוני לכונן גבריות חדשה. התוצאה הולידה התייחסות מחקרית ענפה ומרתקת (המרכזית שבהן היא ספרו של הפרופ' מיכאל גלוזמן "הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה", שראה אור ב-2007 בהוצאת הקיבוץ המאוחד).

עם קריאת הרומן הבלשי "דברים שהשתיקה יפה להם", שרואה כעת אור בהוצאת כתר, נדמה שהחוקרים יכולים להתחיל בתכנונים לבניית קומה נוספת, שבה יוצג שלב חדש בהתפתחות הגיבור שלנו: החוקר הפרטי עודד חפר. הלה, שמכונה "החופרת" ושמדבר על עצמו ואל נמעניו בלשון משולבת של זכר ונקבה, הוא אנטיתזה לדמות הבלש באשר היא – הן גלובלית הן לוקאלית – במובן הזה שהוא אינו המאצ'ו הרגיל והשתיין, המסתורי והאפל בעל ניסיון, כמו גם רגישות מיוחדת למין הנשי. נהפוך הוא, חפר הוא הומו, שניסיונו בתחום מסתכם בהיותו תחקירן בעבר בערוץ "החיים הטובים" ובפתרון פרשה קודמת, ונשקו החזק ביותר הוא, כנראה, הלשון המושחזת שלו, שבוראת קול חדש לקבוצה שקולה נעדר עד כה בספרות המקומית.

דברים שהשתיקה יפה להם, יונתן שגיב (יח"צ)

מחבר הספר הוא יונתן שגיב (יליד 1979), שמתגורר בלונדון ועוסק בהוראה ובמחקר של ספרות וקולנוע. זהו ספרו השני בסדרה המציגה את חפר. קודמו, "אין סודות בחברה", זכה לשבחים רבים ממבקריו בשל הייחודיות הזאת, אשר גם בקריאה של הכותר הנוסף בולטת לעין. ואולם, וכאן נדרשת יושרה מסוימת, בריאה – על אחת כמה וכמה כזאת שמשתייכת לפן היצירתי של הדברים – היא "נס" חד-פעמי. אמנם ניתן להביט בה ולשמוח על פשר הקסם שבה, אך ייחודה נשחק והולך מטבע הדברים. ובהתפוגג הפלא, נותר לקוות שהיסודות שמלווים אותה יהיו חזקים דיו, כך שיוכלו לנשוא אותה אל עבר המשכיות ואולי, מי יודע, אל חיקה של התפתחות נוספת. "דברים שהשתיקה יפה להם" מצליח לבסס יסודות כאלה רק בחלקו.

העלילה נפתחת כשנה לאחר סיום חקירתו האחרונה והמוצלחת של חפר. אנו מגלים כי הלה ניצב שוב בפני בעיות כלכליות, שמאיימות לשלוח אותו בחזרה לעבודתו כתחקירן. כאילו נדמה שלא יכול להיות גרוע יותר, וסבתו מבקשת ממנו לעזור לה למצוא חתול שאבד לה. וכמיטב המסורת, במקום למצוא את החתול, מוצא חפר גופה בבית האבות שבו מתגוררת סבתו ("בית הורים", כפי שמפצירים בגיבור לומר), ונשאב אל חקירה שתציף גוויות נוספות, פרשה צבאית מן העבר והרבה-הרבה הומור.

ואכן, הצד החזק בכתיבתו של שגיב הוא זה ההומוריסטי. בעברית מיוחדת במינה (והכי חשוב, תודה לאל, חדשה סוף-סוף במחוזותינו), ורגישות בלשנית וחברתית, המחבר מיטיב לסמן מגמות עכשוויות ולהציבן מול קורות העבר. בכך הוא לא רק מתעד, אלא גם מציג הנגדה שיש בה מין הביקורת: "בקצה הרחוב הצר מתנשאת התחנה המרכזית החדשה, מבוך בטון אימתני... חבורת גברים אריתראים יושבת על אוטו... אישה עם חצאית מאוד קצרה הולכת עם גבר שמן ומקריח... מתברר שהמרחק בין עולם ראשון לעולם שלישי קטן להפליא" (עמ' 79). ובהמשך: "אני שועט במורד הסמטה ומשתחל בין החבורות השונות של ההומוסקסואליסטים שממתינות בכניסה למועדון. מצד ימין עומדת חבורת הקווירים-אלטרנטיביים, גופם כגוף דוגמנית אנורקטית ולבושם הסבתאי משלב בקפידה בגדים מעלי עובש... לידם פליטי הניינטיז, לסתותיהם לועסות ואישוניהם מוגדלים כי הן מפוצצות על שלושה כדורי אקסטה... ממול המתמזרחות, פיהן מפיק מרגליות מימי העבר שדוכא... בין לבין מתגודדות ההומו-נורמטיביות... אני מעביר את מבטי על החבורות השונות. פסיביות אחת-אחת".

בפרק שיבוא לאחר מכן, "עדות שמיעה", יציב כאמור שגיב את רושם המסיבה מול מועדון אחר, הפעם כזה שבו יושבות בשבת בבוקר חבורות של זקנים לשחק קלפים. "רמקולים ישנים ומלאי רחשים משמיעים שירי פיוט על ירושלים. החדר משתייך לזן ייחודי של דירות קרקע תל אביביות... תוכנן עלוב – שולחנות עם מפת פלסטיק כחולה, כיסאות לבנים מהוהים... – נותר חשוף ונסתר למבטי ההולכים ברחוב" (עמ' 85). המראה הזאת שבה ונרקמת לאורך כל עמודי הרומן, שמפזז בחן בין הניגודים שמרכיבים את החברה הישראלית: זקנים שמתרפקים על ימי העבר מול צעירים שטחיים – שבפי אחת מן הדמויות "כל מה שמעניין אותם זה שפים ודוגמניות וזמרים וה... ה... והאיך קוראים לזה? הסלבס. כן, הסלבס. זה מאוד חשוב להם" (עמ' 142) – בין יהודים וערבים, מזרחיים ואשכנזיים, עשירים ועניים – כל שכבות האוכלוסייה כולן.

יונתן שגיב (יח"צ , מארק בלואר)
הצד החזק בכתיבתו הוא ההומוריסטי. יונתן שגיב (צילום: מארק בלואר)

ואם במסורת יהודית ענפה עסקינן: חפר הוא מעין "תלוש" מודרני, שחי במדינה שבה כלבות זוכות לשמות של דוגמניות על, שזקניה מעוכלים ונזרקים אל הצד והממסד בה מושחת ושבע. ואף על פי כן, בצל הביקורת ותיקוני העברית החוזרים ונשנים מפי "החופרת", גם שאיפותיו מסתמנות כשטחיות, בדומה ליתר בני דורו שמעוררים אצלו שאט נפש, ונדמה כי בראש מעייניו ניצבת אותה סגידה מוכרת בימינו למיניות ולאסתטיקה. חפר הוא גיבור שמבקר את סביבתו, אבל שיוצא קודם כל נגד עצמו, הסביבה שממנה הוא מגיע – הפוליטית והמגדרית – ונתלש פעם אחרי פעם, וגם, באותה נשימה, מתאר כיצד הוא נפעם מול גופם החסון והמסותת של הגברים, בעיקר המאצ'ואים והסטרייטים במופגן שסביבו.

באחרונה חזינו בכמה וכמה גיבורים כאלה, לוזרים מתקדמים, בתרבות העברית, שתולשים את עצמם מתוך כוונת מכוון בהירה. כך למשל ברומן "אישוליים" לאלי שמואלי (הוצאת "פרדס", 2015), ובעוד שטף של יצירות טלוויזיוניות שמציגות לפנינו את אותם "סלבס" – הפעם מהצד הפחות מחמיא, המגוחך יותר, שלהם.

לצד הללו, נרשם רנסאנס של ממש בספרות הבלשית בעולם. החל מבריאת הז'אנר על ידי אדגר אלן פו עם "הרציחות ברחוב מורג", עבור כמובן בשרלוק הולמס לארתור קונאן דויל ועד לפריחתה של ספרות המתח הסקנדינבית בעשור האחרון – עבר הז'אנר מהפכה של ממש, והוא נחשב כעת לסוגה ספרותית איכותית לא פחות מן האפוסים והשירה.

שגיב, שניכר בהחלט כי הוא מודע היטב למסורת הענפה שמתוכה ואל תוכה הוא כותב, מאזכר לאורך ספרו בלשים גדולים מאז ומהיום ומנסה, בדרכו, לבצע עליהם פרפראזה יצירתית. הביקורת השלילית היחידה היא בכך שלעומת ענקי הז'אנר הללו שגיב בוחר, בין אם במתכוון או שלא, בנתיב ברור למדי של מסקנות ופיתולים בעלילה. הגיבור שלו נוטה להיתקל בפתרונות "קלים" מדי כמו רמזים שנזרקים "במקרה" לעברו ואי-אילו עזרות חיצוניות שנוחתות אצלו כמו משום מקום. אפשר רק להצטער על כך שבעוד בממד הלשוני והאימפרסיוניסטי הושקעה עבודה רבה עד לכדי יצירת פנינה של ממש – בממד העלילתי, על אחת כמה וכמה בזרם כתיבה שחתום לאורך ההיסטוריה על כמה מן המניפולציות הספרותיות המעניינות ביותר, הושקעה פחות מחשבה.