בכל פעם שאני צופה בתוכניתו של שי שטרן ("שי בשידור", יום שישי, ערוץ 10) מחשבתי נודדת אל אשתו ואל ילדיו, כי לא ברור לי מתי הוא מוצא לעצמו זמן לבלות איתם. לא רק ששטרן הוא מנחה התוכנית, הוא גם העורך שלה. כלומר, במקביל לקבלת ההחלטות מאחורי הקלעים שטרן משמש גם כפנים שלה. מדי שבוע הוא יוצא לשטח, מצלם בין שתיים לשלוש כתבות גדושות מרואיינים רלוונטיים ובעלות נגיעה אקטואלית לאירועי השבוע, ולאחר מכן עוד צריך לעבור על התחקירים שנעשו על המרואיינים שיארח באולפן. לאור התוצאה המהודקת מדי שבוע, ברור ששטרן יושב מדי יום במשך שעות בחדרי העריכה, כך שניתן להעריך בזהירות שהוא נפגש עם בני משפחתו רק בסוף שבוע.
סוד הצלחתו של שי שטרן הוא השילוב בין כריזמה, הומור משובח ואינטליגנציה גבוהה. קחו לדוגמא את התוכנית מיום שישי האחרון, תוכנית ה-100, שבה הוא עסק בין היתר בסוגיית הלאום הארמי ובמפעלי ים המלח. על פניו, שני נושאים קשים, כבדים, מורכבים ומעיקים. אלא שהודות לטיפול הנבון של שטרן בנושאים הללו (לא מעט בזכות פינתו המשובחת של אבי נוסבאום), גם מי שנשפך מעייפות על הספה בסלון אחרי ארוחת שישי וחיפש מנת אסקפיזם, הצליח לעכל את הקינוח שהורכב לו ממידע אקטואלי, מרואיינים מצוינים, עריכה מקצועית והומור בשפע.
כתבתו של שטרן על הנוצרים דוברי הערבית, למשל, פתחה צוהר לא כל כך מוכר לקהילה הארמית בישראל, קהילה שקראה תיגר על זהותה הערבית וניצחה במאבק להכרה כלאום רשמי בישראל. זו הייתה כתבה ארוכה אך מרתקת. המרואיינים הרבים צבעו אותה בצבעים רבים, והזווית שבה שטרן התייחס לסוגיה הכבדה הזו הייתה מצחיקה מאוד ("אני מסדר לך בצ'יק להיות ארמי", הוא אומר לאחד ממרואייניו הערבים מכפר ראמה. "זה אפגרייד בשבילך. זה כמו שאתה גר בבית דירות ואני מציע לך וילה"). קשה להאמין, אבל שטרן הצליח להשחיל בעדינות, כמעט מבלי שהרגשנו, לתוך גרונותינו מושגים מפוצצים כמו הנכבה, המאבק היהודי-ערבי, זהות לאומית ודת. בפעם המיליון מסתבר שהומור הוא הנשק המושלם לריכוך התנגדויות אידיאולוגיות.
רבות נאמר על סגנון הריאיון של שטרן. אמרו עליו שהוא מיתמם, מיטפש, לועג, כזה שמנצל את נחיתותם של המרואיינים כדי להביך אותם או כדי להפילם בפח. הכול נכון, אם כי נדמה שמאז שעבר למשבצת המכובדת של יום שישי ב-21:00 בערב, משהו בו התרכך. ייתכן וזה תוצר טבעי של ניסיון רב-שנים, וייתכן שזו רק פשרה שנאלץ לעשות עם מה שהפריים-טיים מכתיב לו ודורש ממנו. השערה נוספת היא ששטרן הבין שהוא לא יוכל לנהוג בכבוד ובחיבה למרואיינים באולפן, אך באותו זמן להביך את מרואייניו בכתבות השטח. בשונה מבעבר, הוא מחבב הרבה יותר את מרואייניו, מה שבאורח פלא דווקא משדרג את כתבותיו.
בתחילת דרכו, היה קונצנזוס כמעט מוחלט בין המבקרים ששטרן הוא מראיין בוטה מדי ומארח מגושם. רק שבאופן נדיר לתעשייה אכזרית וחסרת סבלנות, שטרן שרד, למד והשתפר. עכשיו העשייה הטלוויזיונית המצוינת שלו חולפת כמעט מתחת לרדאר. אולי מוטב כך: זו כנראה הדרך היחידה לשדר בערוץ ישראלי כתבה על ערבים בשישי בערב.