נושאים חמים

במערב אין כל חדש: "בוצ'רס קרוסינג" הוא סיפור סטנדרטי שאינו מצליח להתעלות

חמש שנים לפני "סטונר" המופלא, כתב ג'ון ויליאמס את המערבון האלים "בוצ'רס קרוסינג", שרואה כעת אור בתרגום לעברית. על אף שכישרונו של ויליאמס הופך את הספר לקריא בהחלט, השטחיות של הדמויות והמידע המועט עליהן מייצרים בעיקר אדישות

ג'ון ויליאמס, שמוכר יותר בתור "ההוא שכתב את 'סטונר'", חוזר עכשיו בגדול (כלומר מת כבר יותר משני עשורים) עם ספר חדש (ראה אור ב-1960) בשם "בוצ'רס קרוסינג", או בשמו העממי "לא סטונר". יש שיכנו את הרומן הזה, במידה לא מבוטלת של צדק, גם "היה מת להיות סטונר" (אם כי למען הדיוק ההיסטורי, יש לציין שהוא הקדים את "סטונר" בחמש שנים). מכל מקום, לעומת יצירת המופת הצנועה והמכאיבה ההיא אודות אותו מלומד צעיר שחי חיים שכולם החמצה, "בוצ'רס קרוסינג" הוא סיפור מערב פרוע סטנדרטי שאינו מצליח להתעלות לגבהים שכאלה חרף כישרון הכתיבה המוכח של מחברו.

ויל אנדרוז, סטודנט בוסטוני צעיר, תמים וטוב מזג, מואס בחיים הנוחים בחוף המזרחי, נושר מהלימודים בהרווארד ויוצא מערבה, חמוש בסכום כסף נכבד, בשאיפה להכיר את ארצו ואת עצמו. הוא מגיע לבוצ'רס קרוסינג, מקום שלקרוא לו "עיירה" זה כמו לכנות את הפועל תל אביב מודל 2017 "קבוצת כדורגל" – אסופה עלובה ומעליבה, מכוערת ומתפרקת של מבנים ארעיים שהוקמה אד-הוק כדי להלין, להאכיל, להשקות ולהזנות את העוסקים בציד ובסחר פרוות הבופלו. אנדרוז משוכנע על ידי אחד, מילר – צייד מנוסה, גדול מימדים ורב תושייה, מסוג הגברים שעומדים לחלוף מן העולם עם חדירת הקִדמה למערב – לממן משלחת ציד לעמק נסתר בהרי קולורדו, שבו אמור לרעות עדר בופלו עצום בגודלו. אל אנדרוז ומילר מצטרפים צ'רלי הוג, איש מחנה זקן וגידם שנוהג את עגלת השוורים שלהם עם תנ"ך ביד אחת ובקבוק וויסקי בשנייה, ופרד שניידר, פושט עורות גרמני שטוף זימה ודוחה אבל גם מקצוען שאמור להכשיר את אנדרוז למלאכה.

בדרך לעמק הסודי שאותו, כביכול, ראה מילר לפני עשור שלם, על הארבעה לחצות מישורים שוממים ולוהטים ולהתמודד עם שלל תופעות גיאולוגיות ואקלימיות מאתגרות, כמו גם עם מחלוקות מרות שפורצות ביניהם. נעצור כאן כדי לא לקלקל את העלילה. אגב, יודעים מי לא עוצר כאן כדי לא לקלקל את העלילה? הוצאת ידיעות אחרונות, שעשתה מעשה שלא ייעשה וסיכמה אותה, בשלמותה, על הכריכה האחורית – לא סתם ספוילרים, אלא תקציר מלא ומוחלט של הספר שלגמרי יהרוס לכם את ההנאה ממנו. עדיף להתרכז בעטיפה היפה שעיצבה רעיה קרס ולהתעלם מהטקסט המיותר שהוטבע עליה, כי אם לפשעים ספרותיים היה תוקף משפטי, היינו מקבלים כאן את תיק 3000.

ניכרת ב"בוצ'רס קרוסינג" השפעתם של מערבונים קולנועיים קלאסיים, ובייחוד "האוצר מסיירה מדרה" (1948). את הבהלה לזהב שבמרכז סרטו הנהדר של ג'ון יוסטון מחליפה כאן התאווה המוקדמת יותר לפרוות בופלו, שבמאה הי"ט הביאה לטבח של עשרות מיליוני תאואים ולהכחדה הכמעט מוחלטת של החיה שוחרת השלום הזו. עלילת הרומן מתרחשת בשלב מתקדם של התהליך, כאשר ארצות הברית כבר נמצאת על סיפו של עידן חדש. מלחמת האזרחים הסתיימה זה מכבר, הבופלו כמעט שנכחדו כולם, מסילות הברזל מתחילות להגיע גם אל האזורים הנידחים ביותר, האינדיאנים הגאים והמאיימים הפכו לבני מיעוטים מעוררי רחמים ש"כבר לא שווה לירות בהם" (עמ' 97), ואקדוחנים עשויים ללא חת כמו מילר עומדים להפוך לנחלת העבר. במובן הזה, מילר הוא עוד חוליה בשרשרת ארוכה של גיבורי מערבונים שמסרבים להשלים עם חלוף הזמן, לצד דמויות כמו אלה שמגלמים ג'ון וויין ב"נהר אדום" ואלן לד ב"שיין" או ג'ון מרסטון מקלאסיקת הפלייסטיישן הנפלאה "Red Dead Redemption".

החיבור בין ארבעת חברי משלחת הציד נובע מתאוות בצע. למעט מילר וצ'רלי, הם לא מיודדים אחד עם השני ולא שוררת ביניהם שום רעות או אחווה, אלא רק מין סטטוס קוו זועף ונרגן, שהולך ומעכיר ככל שהשהות המשותפת מתמשכת. יחד עם זאת, הם תלויים איש ברעהו כדי לשרוד ולהצליח במשימתם ולכן, בניגוד למתרחש ב"האוצר מסיירה מדרה", אף אחד מהם לא מנסה לרמות או לדפוק את חברו והאלימות היחידה מופעלת כלפי הבופלו האומללים. אל תטעו, זוהי אלימות מזעזעת, שמתמשכת על פני עשרות רבות של עמודים. התיאורים הארוכים והמפורטים של רצח החיות, פשיטת עורן, עקירת איבריהן הפנימיים ובישולן הם קשים לקריאה. במהלכה של אחת הסצינות האלה מקיא אנדרוז חסר הניסיון את נשמתו, וקוראים בעלי קיבה עדינה עלולים לסבול מגורל דומה.

אין ספק שוויליאמס יודע לכתוב. הוא מיטיב לתאר את הנופים הדרמטיים, את מזג האוויר ההפכפך ואת יכולתו המופלאה של מילר לאלתר פתרון לכל בעיה ולחלץ את החבורה מצרות שונות (ותורם לכך גם התרגום המוצלח של גיל שמר). בתור סיפור הישרדות שמתאר באופן כמעט טכני את מאבקם העיקש של בני אדם באיתני הטבע, "בוצ'רס קרוסינג" עושה את העבודה. אלא שהוא סובל מחולשה גדולה ובולטת בכל מה שקשור לגורם האנושי – הדמויות המופיעות בו הן חד-ממדיות, נטולות כל עומק ונעדרות ייחוד, כאלה ששוכחים באותה מהירות שבה מתוודעים אליהן. מילר הוא אבטיפוס של זאב בודד, שתקן וחדור להט; צ'רלי הוא קלישאה של סיידקיק מערבונים זקן, שיכור ומטורף-למחצה; אנדרוז, גיבור הספר, מעניין אפילו פחות. הוא מצטייר כטיפוס פסיבי, חביב ונוח לבריות, שממלא את הוראותיו של מילר מבלי לערער עליהן, אינו יוזם דבר בעצמו, ומצליח להימנע מהעימותים שמפלגים את יתר החבורה באמצעות שמירה על פרופיל נמוך. על חייו הקודמים לא ידוע כמעט דבר, ועולמו הפנימי אמנם גדוש התחבטויות וייסורים אבל רחוק מלהיות מסעיר. הקשר שלו עם פרנסין, זונה טובת לב (עוד קלישאה שכבר ב-1960 עבר זמנה) שמתאהבת בו ללא שום הצדקה נראית לעין ומבלי שהשניים יחליפו יותר מכמה משפטים, הוא לגמרי מופרך.

כמעט בלתי אפשרי להיקשר לגיבורים האלה, לחבב אותם או לשנוא אותם, לרצות בהצלחתם או לייחל לכישלונם. הם מעוררים בעיקר אדישות, דבר מבאס במיוחד אם לוקחים בחשבון שמדובר ביצירי דימיונו של האדם שכתב את "סטונר". אמנם "בוצ'רס קרוסינג" הוא ספר קריא למדי, ויש בו אפילו כמה הברקות (בעיקר אם נמנעים מלהציץ בכריכה האחורית השטנית), אבל אם אתם צריכים חומר טוב באמת, עדיף שתקראו את "סטונר" פעם נוספת.


"בוצ'רס קרוסינג" / ג'ון ויליאמס. מאנגלית: גיל שמר. הוצאת ידיעות ספרים. 311 עמודים.