נושאים חמים

העיקר ההשתתפות: "אנחנו במפה" לא מצליחה לומר שום דבר חדש על הספורט הישראלי

החיקויים והדמויות הקיצוניות שיצרו חברי "מה קשור" והיוצר אלי בן דוד בסאטירת הספורט המצליחה, כלואות בתוך לופ משל עצמן. אמנם מעריצי התוכנית מגיעים אליה כדי לשמוע את אותו פאנץ' שוב ושוב, אבל החותמת של סאטירה פשוט לא מתאימה לתוכנית שלא באמת מעזה לנשוך

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

בעולם קלישאות הספורט שמפרנס יפה כל כך את שלישיית "מה קשור" בשנים האחרונות, אחת האמירות השחוקות ביותר היא: "הרבה יותר קשה לשמור על תואר מאשר לזכות בו" - המקבילה של עולם הטלוויזיה ל"משבר העונה השנייה". ואכן, אחרי שהעונה הראשונה של סאטירת הספורט הישראלי הפכה ללהיט בקרב צופי HOT, קשה להמשיך ולמדוד אותה רק לפי פרמטרים של מצחיק או לא מצחיק. בעצם הגדרתה כסאטירה היא אמורה לבטא רעיונות חדשים ולהצביע על עוולות רלוונטיות, לומר את מה שטרם נאמר ובעיקר לזעזע את התחום ששמה לעצמה כמטרה, באמצעות הצבת מראה בפניו. קשה להאשים את יוצרי הסדרה ברצון להתהדר במושג הסקסי והשיווקי הזה, אלא שהתוספת הזאת מציבה בפניהם מכשולים גדולים מכפי יכולתם.

נדמה שיתרונותיה וחסרונותיה של "אנחנו במפה" מתחילים ומסתיימים בכוכביה וביוצריה. מצד אחד אלי בן דוד - יוצר "בובה של לילה" ומי שמשמש כעורך ובמאי התוכנית, ומנגד שלישיית "מה קשור". הראשון צוחק כבר שנים על ההמוניות של הספורט הישראלי, והאחרונים עושים זאת על חשבון החברה הישראלית ככלל. החיבור ביניהם מייצר תוצאות צפויות של טיפוסים וטקסטים, אבל יותר מכך הוא גם מייצר מחזור של רעיונות שחוזרים על עצמם בכל פעם מחדש. מעריצי "בובה של לילה" מכירים את העניין הזה מקרוב. עם כל החיבה לדמויות האקסצנטריות שמופיעות בפאנל השולחני מדי שבוע, נדמה שמוקד המשיכה שלה הוא הידיעה של מעריציה שהפאנץ' האהוב עליהם בוא יבוא. בין אם מדובר בקשקושי הליגות הנמוכות של רז זהבי, בשידורים הנלהבים של השדר הערבי פאדי מוסטפה, ובוודאי בסגמנט החוזר (שאולי כבר לא יחזור עוד?) של חיקויי ברלד.

אנחנו במפה (מערכת וואלה! NEWS , אלון מאור)
בסוף תמיד יגיע אותו הפאנץ'. שלישיית "מה קשור" וששון גבאי מתוך "אנחנו במפה" (צילום: אלון מאור)

הבעיה מתחילה כשהציפייה מ"אנחנו במפה" היא לחדש משהו על קלישאות ההומור שמוטחות בספורט הישראלי. נכון, מערכון שחקני הנבחרת ההוללים שפוגשים במעלית את המאמן ונאלצים להסביר לו מיהי הבלונדינית המסתורית לצדם ("אתם לא מבינים מה עשיתי לה… נכנסתי איתה למעלית עם המאמן"; "מסכנה, היא צריכה מגע. אבא שלה מת, חטף התקף לב בכבד") מצחיק. התגובות של כל המעורבים בו מדויקות ומשעשעות, אבל אחרי שצחקנו התחושה היא שסיפרנו בדיחה מלפני שני עשורים. אין שום דבר שחוק יותר מבדיחות על כדורגלנים ישראלים ונערות ליווי, והנה "אנחנו במפה" חוזרת אליה בפעם המיליון. זהו גם הדין לגבי מאמנים קשוחים ממוצא רוסי, שדוגלים במשמעת ברזל ותזונה מינימלית. זינה היא התשובה לאירה ויגדורצ'יק - מאמנת נבחרת ההתעמלות שעלתה לכותרות אחרי הדיווחים על התעללות בחניכותיה - אבל הסיפורים על בליעת גרגר אורז מיותר או הישרדות על בליעת רוק במקום מים, לא מהווים שום עקיצה חדשה או מעניינת בתחום הזה. התחושה היא שמחזרנו שוב את היכולת של ה"מה קשורים" לעצב דמויות קיצוניות, ואת זו של בן דוד לסחוט את הלימון.

לזכותה של "אנחנו במפה" ייאמר שניכר לפחות ניסיון לעשות צעדים בכיוון הנכון. גורי אלפי בתפקיד איימן דאודי, מאמן הכדורסל מהמגזר הערבי שמפאת חוסר משאבים נאלץ לאמן את חניכיו בעיקר באמצעות דמיון ונאומי מוטיבציה, הוא הכי קרוב לביקורת נשכנית על סדרי העדיפויות של ישראל בכלל, והספורט שלה בפרט. גם ברמת הציטוטים ("אנחנו אזרחים סוג ב', לא, ג', האתיופים עקפו עכשיו") ניכר כאן אומץ, אבל לא מספיק. מהר מאוד גם המערכון הזה מתדרדר ל"קלישאות ערבים" על מכוניות סובארו מולחמות מחלקים שונים, ניקוי בג'ילדות וכיוצא באלה. זהו גם הדין לגבי המערכון של יוסי מלכה (צחי גראד), מורה הספורט בתיכון שנטול כל מוטיבציה לגרום לתלמידיו להפעיל את הגוף. במקום ללחוץ על הדוושה ולייצר כאן אמירה חזקה על תדמית המורה ועל הזלזול המבני של מדינת ישראל לדורותיה בחינוך גופני, עיקר הפאנץ' כאן הוא על תירוצי בנות להתחמקות משיעורים (וכן, אם תהיתם, התשובה היא תמיד "מחזור").

אנחנו במפה (מערכת וואלה! NEWS , אלון מאור)
במקום ללחוץ על דוושת הסאטירה, מתפשרים על קלישאות (צילום: אלון מאור)

המעגליות של "אנחנו במפה" באה לידי ביטוי גם במערכון הנועל הקבוע, שמציג את המקהלה ששרה ברצינות תהומית שירי אוהדים וולגריים. האפקטיביות של גימיק כזה הולכת ומתעמעמת עם כל שידור מחודש, ובסופו של דבר הופכת מפוהקת וצפויה. כן, הבנו, המילים של שירי האוהדים נוראיות וכשמקשיבים להן באמת אמורים להזדעזע. ובכל זאת, מתוכנית סאטירה הציפייה היא ליותר. יותר מדויק, יותר חריף, יותר נועז, הרבה פחות צפוי. כאן למעשה טמון הפרדוקס של "אנחנו במפה": מצד אחד מעריציה (שגם מבלי לבדוק לעומק, סביר להניח שנמצאים גם בקרב מעריצי "בובה של לילה") שבים פעם אחר פעם כדי לשמוע ולראות את הדמויות האהובות עליהם, עושות את אותו הדבר בדיוק. מנגד, דווקא הגישה הזאת של התקליט השחוק היא זו שמונעת ממנה להפוך ליצירה משמעותית באמת. סאטירה לא יכולה לבעוט כשמצפים לה, היא לא יכולה לנשוך כשנדמה שבמקרים לא מעטים היא מצטרפת לדאחקה, והיא בעיקר לא יכולה לדרוש מהתחום שלה להשתפר כשהיא בעצמה מדשדשת באותו מקום בדיוק.

אנחנו במפה (מערכת וואלה! NEWS , אלון מאור)
המורה הרוסיה להתעמלות - הבדיחה של תמות לעולם (צילום: אלון מאור)
אנחנו במפה (מערכת וואלה! NEWS , אלון מאור)
למעריצים הכבדים זה מספיק (צילום: אלון מאור)